<h1>תלמיד הרמב"ן על תענית</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי מזכירין גבורות גשמים וכו'. מזכירין, הזכרה בעלמא כגון משיב הרוח ומוריד הגשם דאין זה לשון שאלה כלל. ובגמרא מפרש אמאי קרי להו גבורות גשמים, שיורדין בגבורות של הקב"ה. מיום טוב הראשון. ואפילו בתפלת יוצר, ור' יהושע נמי מתפלת יוצר של יום טוב האחרון קאמר. אמר ר' יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג. כדאמרינן בסוכה למה גשמים דומים בחג לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, מיהו קשה לי, לרבינו אפרים ז"ל דמפרש התם דלא אמרינן אלא בלילה הראשונה דהיא חובה לאכול בסוכה כדגמרינן ממצה [סוכה כ"ז ע"א], אבל בשאר ימים דאי בעי פטר נפשיה בפירות לאו סימן קללה נינהו, והכא משמע דכולהו שבעת ימי החג הוא סימן קללה, מדלא אמר ר' יהושע דמזכירין אלא עד יום האחרון. ואיכא למימר דכי אמר רבינו אפרים התם אבל מכאן ואילך לא הוי סימן קללה, מיהו לא הוי סימן ברכה, והיינו דקתני הכא הואיל ואין הגשמים סימן ברכה ולא קתני הואיל והגשמים סימן קללה, וכיון שאינן ברכה אמאי אית ליה חובה להזכיר, והיינו דמקשי ליה א"כ אתה אומר דבעונתו משמע, אף בקיץ יהא מזכיר, ור' אליעזר מודה בבריתא בגמ' דכל ימות הקיץ אם בא להזכיר מזכיר, דלעולם בעונתו משמע, ומיהו עד השתא לא ראמי עליה אלא מיום טוב הראשון ואסימן קללה לא קפדינן, ור' יהושע קפיד. ירושלמי [ה"א] אסור ליחיד להזכיר גבורות גשמים עד שיזכיר שליח צבור.
<h2>דף ג.</h2>
גמרא תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. בטל וברוחות, משיב הרוח ומוריד הטל לא חייבו חכמים להזכיר אפילו בימות הגשמים. לפי שאינן נעצרים. שאלמלא הן נעצרים אין העולם קיים, והא דאמרינן משיב הרוח ומוריד הגשם לא משום חיוב דרוח, אלא חיוב גשם הוא מזכיר, טל ורוחות מועילים לארץ לנגבה ולתקנה.
<h2>דף ג:</h2>
בימות החמה. מניסן ועד החג. אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. דהא אינו נעצר. אמר מוריד הגשם מחזירין אותו. דמיעצר, וכיון דבעא מטרא, לא התפלל תפלתו כהוגן, וחוזר לראש הברכה ואומר בלא מוריד הגשם, לפי שהגשם בקיץ סימן קללה. ואע"פ שכשאינו מזכיר לא טל ולא גשם בימות החמה אין מחזירין אותו שהטל אינו נעצר, כשהוא מזכיר גשם בימות החמה מחזירין אותו כדמפורש בירושלמי. בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. דלא אכפת לן דהא אינו נעצר. לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח. שלא ינשב. ומפריח הטל. שלא ירד. ירושלמי [ה"א] ר' זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, כלומר בשביל של טל שלא אמר מחזירין אותו, ופריך והתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, וא"כ אמאי מחזירין אותו כיון דלאו חובה הוא, ומשני לא דמי ההוא דמצלי ומיקל לההוא דמצלי ולא מיקל, פי' מיקל מקלל, דכשהוא מזכיר גשם בימות החמה מקלל, כדכתיב [שמואל א', י"ב] הלא קציר חטים היום וגו', אבל כשאינו מזכיר לא זה ולא זה אע"פ שאינו מתפלל כראוי אינו מקלל, הילכך אין מחזירין אותו. ותו מקשי בירושלמי היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, הכי נמי כיון דעומד בגשם ולא הזכירו נימא דמחזירין אותו, ומשני התם דלא אדכר לא טל ולא מטר הילכך מחזירין אותו, אבל בטל מיהת מיפטר. ותו גרסינן עוד בירושלמי נתפלל ואינו יודע מה הזכיר, א"ר יוחנן כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר, פי' מה שהיה למוד בתחילה, ומחזירין, כגון גשם בטל מכאן ואילך מה שצריך מזכיר. מכאן ואילך מה שצריך מזכיר דהיינו טל.
<h2>דף ד.</h2>
מתני' אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים. כדפסקינן לקמן [י' ע"א] הלכה כרבן גמליאל דאמר בשבעה במרחשון, וכחנניה דאמר בגולה עד ששים בתקופה.
<h2>דף ד:</h2>
העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג וכו'. ומייתי הרב האלפסי ז"ל ירושלמי [ה"ב] לטעמי' דר' יהודה כדי שיכנסו המועדות בטל ויצאו בטל, כלו' דהכנסה ויציאה חשבינן ממוסף ואילך דממוסף ואילך הוי כיומא דלקמיה. ובדוכתא אחרינא איכא טעמא אחרינא בירושלמי [ה"א] דמקשי ולדכר מבערב, לית כל עמא תמן, פי' ונמצא א' מזכיר וא' שאינו מזכיר, ולדכר בשחרית, סבור שהזכירו מבערב, פי' ואתי למטעא לשנה הבאה. ומדרש אגדה מצינו טעם אחר לפי שאין דעתו של אדם מתישבת עליו אלא בתפילת מוסף, דכתיב [תהלים י"ז] שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי, [רנתי], זו תפלת יוצר, האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, זו תפלת המוספים, מיד מלפניך משפטי יצא, אלמא תפלת מוסף היא העיקר. גמרא הלכה כר' יהודה ואנן דאית לן תרי יומי. שני ימים אחרונים שמיני ספק שביעי ותשיעי ספק שמיני, לר' יהודה דאמר מיו"ט האחרון באי זה מהם מזכיר, וכל ה"מ לענין הזכרה נינהו אבל לענין שאלה הא אפסיקא [הלכתא] לקמן [י' ע"א] כרבן גמליאל וכחנניה. מתחיל במוספין. של שמיני ספק שביעי דשמא יו"ט האחרון הוא. ופוסק במנחה. דשמא חול הוא ואין כאן הזכרה עד מוסף של מחר, ופוסק נמי בערבית ובשחרית של תשיעי ספק שמיני. ובגמרא פריך לרב לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול. לשמיני ספק שביעי, שהזכרת גבורת גשמים בו ביום, כר' יהודה דאמר מיום האחרון, תעשהו חול, שתפסיק במנחה של אותו היום.
<h2>דף ה.</h2>
רבא אמר כיון שהתחיל. במוסף של יום ח' ספק ז' שוב אינו פוסק.
<h2>דף ו:</h2>
מאימתי מברכין על הגשמים. בפ' הרואה [נ"ד ע"א] אמרינן מברכין על הגשמים הטוב והמטיב, והתם פרכינן הך ברכה דתקין לה רבנן ומשנינן לה [נ"ט ע"ב], ומסיק התם על שלו מברך שהחיינו, והיכא דאית ליה שותפא בהדיה מברך הטוב והמטיב, והיכא דלית ארעא כלל מברך מודים אנחנו לך וכו'. חתן לקראת כלה. שירדו כל כך כשהטיפה [נופלת יוצא אחרת כנגדה. וחתן לקראת כלה, שירבו המים] על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר וילכו האבעבועות זה לקראת זה.
מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה ואלו פינו מלא שירה כים וכו' ברוך רוב ההודאות ופריך רוב ההודאות ולא כל ההודאות, ומשני רבא אימא אל ההודאות, אמר רב פפא הילכך נמרינהו לתרויהו. ושמעתי בפירושא לומר דרב יהודה ודר' יוחנן לעולם אינו חותם אלא ברוך אל ההודאות. והאי פירושא לית ביה ממשא, דהא ר' יוחנן מוסיף הוא, כדקאמרינן ור' יוחנן הוה מסיים בה, וכיון שכן לא שייך למימרא בהא הילכך נמרינהו לתרויהו דהא כולה כר' יוחנן עבדינן. אלא עיקר הפירוש כדברי הרב אלפסי ז"ל דר' יוחנן מסיים רוב ההודאות, ומשמע ליה לשון רבוי, כדכתיב [משלי י"ד] ברוב עם הדרת מלך, וברוב גאונך [שמות ט"ו] לפי רוב השנים [ויקרא כ"ה], ואקשינן והא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולן, כדכתיב ורצוי לרוב אחיו, ולפום הכי תריץ רבא אימא אל ההודאות, ואתא רב פפא ואמר הילכך נימרינהו לתרויהו רוב ההודאות ואל ההודאות דכיון שאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות וריבוי, ומפני שכל טיפה וטיפה צריכא שבח והודאה צריך להזכיר בחתימה לשון [רבוי] מעין פתיחה (וכו'), זהו פירוש המימרא באמת וראיתי במקצת נוסחאות ברוך אל רוב ההודאות, והוא הנכון.
<h2>דף י.</h2>
מתני' בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים. ואתיא אליבא דר' מאיר דאמר בגמרא דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון (וכו'). גמרא בגולה. בבל דהיא טבעני ולא צריכי למיטרא כל כך. עד ששים בתקופה. של תשרי, וקיימא לן בסנהדרין [י"ג ע"א] יום תקופה מתחיל. וכן נהגו אנשי קטלוניא ואנשי פרובינציא שאין שואלים עד ששים [בתקופה] וסמכו אהא דחנניא דמשמע דלא פליג אדרב"ג, דחנניא לא איירי אלא בגולה, וכל חוצה לארץ קרוי גולה, ואפילו תימה בבל לחודה איקרי גולה, אפ"ה אנן כל מילי מבבל גמרינן וכותיהו עבדינן, וכן כתב רש"י ז"ל, ואנן כן נוהגין כחנניה, שכל מנהגנו אחר בני בבל, [ו]מיהו בנרבונה נהגו לשאול בשבעה במרחשון ואמרי דמבבל ואילך לא גולה מיקרי, ורבן גמליאל דמתניתין אפילו [ב]חוצה לארץ מיירי, וכי גמרינן מבבל מידי הני מילי דבעייהו בהדן, אבל מיא אינהו לא בעו מיא אנן בעינן מיא, ואומר רבי' דלדידן דצריכנא למיטרא כבני ארץ ישראל שואלין את הגשמים במוצאי יו"ט מיד, שזה דעת ר"ג, ולא אמר בשבעה אלא מפני עולי רגלים. והשתא בעונותינו דליכא להאי טעמא בתפלת ערבית של מוצאי יו"ט שואלין את הגשמים, ובפסקא דראשונים ז"ל אשכחן הכי, דכל ארץ שהיא כארץ ישראל בשתיית [מי] גשמים עושין כארץ ישראל ושואלין את הגשמים [בז'] במרחשון, וכל ארץ שהיא כבבל ומשקי' מן הנהרות עושין כבבל ושואלים בששים בתקופה.
מתני' הגיע שבעה עשר וכו' אוכלים ושותים משהחשיכה. כלומר מותרין הן לאכול בערב תעניתם אפילו משחשיכה, והללו ג' תעניות דיחידים אינן במנין י"ג דצבור, דקא חשיב מתניתין שלש שלש. גמרא שני וחמישי ושני. בגמרא יהיב טעמא אמאי אין מתחילין אלא בשני.
<h2>דף י:</h2>
אי זהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר אפילו במסכתא דכלה. קשיא לי הכא משמע משום דכי ידע מסכתא דכלה אינו ראוי למנותו פרנס על הציבור דהא קרי ליה תלמיד, ובמסכת שבת [קי"ד ע"א] אומרים אי זהו יחיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלים אותו ומשיב ואפי' במסכתא דכלה. וי"ל דהכא לאו למימרא שידע לפרש ההיא דכלה אלא ששואלין אותו אי זה מקומה ומשיב ואומר מקומה, ואפי' במסכתא דכלה שהוא קיל ורגילין בני אדם לקרותו יותר, אבל אם יודע לפרש הדבר ודאי ראוי למנותו פרנס ואפילו במסכתא דכלה. ומפסיקין בראשי חדשים. שאם חל ראש חדש בשני וחמישי לאחר שהתחילו להתענות פוסקין תעניתם, וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית קודם שבטלה מגילת תענית. התלמידים. אע"פ שאינם יחידים עושין את עצמן יחידים. רבי יוסי אומר עושה. אע"פ שאינו תלמיד. וזכור לטוב. כל אדם אע"פ שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות, וזכור לטוב. שצער הוא לו. ולא גסות.
הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה ועל החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים. והוא הדין אם מת החולה דבעי לקיומי נדרו. ואי קשיא לך מאי שנא מהגשמים דאמרינן [י"ט ע"א] היו מתענים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו, כתב הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל בפירוק קושיא זו, התם צבור הוא ואין מטריחים את הצבור, הכא יחיד. אי נמי התם בגשמים חייבים לעשות יום טוב ולומר הלל גדול כדאמרינן יצאו ואכלו ושתו ועשו י"ט ובאו בין הערבים ואמרו הלל גדול. אי נמי על הצרה ועל החולה אע"פ שנתרפא עדיין כל זמן צריך רחמים שלא יחזור לחוליו, הכא גשמים יותר מדאי אינו טוב. והרב ר' משה ז"ל כתב כפירוק הראשון, אבל הר"א ב"ד ז"ל כתב כפירוק אחרון, וכתב ונראה לי הא דאמר מתענה ומשלים כל ימי קבלתו משלים יום או יומים או חדש ימים שהכל השלמה היא. למקום שאין מתענים הרי זה מתענה ומשלים. כל התעניות שקבלו בני עירו דעושים כחומרי [ה]מקום שיצא משם. אכל ושתה. דיעבד. אל יתראה. בפניהם שנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו.
<h2>דף יא.</h2>
מיתה משונה. שאינו מת בחרב וברעב. אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון. וא"ת הא לוי שמש מטתו בשני רעבון שהרי יוכבד נולדה בין החומות וכדאמרינן בבבא בתרא [ק"כ ע"א] היא יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, ואכתי הוה רעב כדכתיב [בראשית מ"ה] כי זה שנתים הרעב, ואפשר דישראל כיון שהיו יודעים בעצמן שהם שבעים אינן נאסרים בשביל אומות העולם, כי איסור תשמיש ברעבון אינו אלא משום שישראל [שרוי] בצער, ואין לו להנהיג עידונין בעצמו אבל הם הרי הם שבעים, ויוסף נמי היו יודעים שהוא מלך, אי נמי נתעברה קודם שהכירו ליוסף והרי הם סבורים שכבר מת במצרים, אבל יוסף שלא שמש כסבור שהם בצער שרעבים הם ולכך לא שמש והוא קודם שלא באו למצרים. וכל מיתה שאינה בידי אדם אלא על מטתו כדרך כל אדם, אינה משונה. חשוכי בנים. חסורי בנים שלא קיימו מצוות פריה ורביה. שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם. אחד מימינו ואחד משמאלו, כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. זו מדת בנונים. שמתיראים מן המיתה כדכתיב כי מחר נמות, אבל ברשעים הוא אומר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד. הצדיק. מפני רעות של אלו הוא נאסף, שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים.
<h2>דף יא:</h2>
אמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה כולה למחר מתפלל תפלת תענית. הרב אלפסי ז"ל כתב שקבל עליו שני ימים זה אחר זה, וכן נמצא בפירו' ר"ח ז"ל, אבל בגמרא דילן ליתא כל עיקר, והכי נקטינן פירושו, יחיד שקבל עליו תענית מבעוד יום דאמר הריני בתענית יחיד למחר אע"פ שאכל ושתה כל הלילה והוא משכים בכרס מלאה מתפלל תפלת תענית בשחרית וכ"ש במנחה, לן בתעניתו כגון שהתענה יום אחד ומשך בתעניתו כל הלילה של אחריו למחר אין מתפלל תפלת תענית אע"פ שהוא מעונה, לפי שאין תעניתו של מחר אלא תענית שעות שלא קבלה קודם לכן, אבל המתענה לשעות בעלמא כגון שקבלם על עצמו מקודם לכן מתפלל תפלת תענית והוא שלא טעם כלום כל אותו היום קודם השעות ההם, ולא אחר השעות ההם, וזו היא תענית ששקעה עליו חמה ואע"ג דאמליך אמלוכי, כיון שעבר עליו כל היום בלא אכילה ושתיה וקבל תענית על עצמו שמה תענית ומתפלל תפלת תענית, ונראה מכאן שאין עיקר תפילת תענית אלא ביום, כל זה לשון הרב ר' זרחיה ז"ל. וכך יש לפרש גרסת הרב אלפסי ז"ל, יחיד שקבל עליו תענית שני ימים רצופים בתפלת המנחה של ערב יום ראשון, בשני למחר מתפלל תפלת תענית אע"פ שלא קבל יום זה בתפלת המנחה, דכיון שקבל עליו מתחלה שני ימים רצופים תרויהו כחד יומא אריכא דמו ולא תענית שעות הוא, ואע"פ שאכל ושתה כל הלילה, קבל עליו בתפלת המנחה יום אחד ולן בתעניתו, למחר אינו מתפלל תפלת תענית, אע"פ שלא הפסיק ביניהם, ולא אמרינן תענית אריכא הוא, אלא אם רצה (וקבלו) [יקבלנו] עליו קודם לכן ואח"כ יתפלל תפלת תענית של שעות למנחה, וקמ"ל קבלה משויא להו חד יומא אע"פ שהפסיק באכילה ושתיה כל הלילה, ולינה בעינוי לא משויא להו חד יומא אע"פ שלא נפסקו, ומדברי ר"ח ז"ל רישא משום סיפא בלחוד נקט שני ימים, כלומר אם קבלן שניהם יתפלל [ואם] לא קבל אלא יום אחד אל יתפלל תפלת תענית ולא אמרינן מאריך (בתפלתו) [בתענית] הוא ויתפלל.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה. וקשיא לי מאי אשמעינן טפי דלא אשמעינן [כן] במלתא קמיתא דרב חסדא דקאמר בגמרא ולא אמרן אלא דלא טעים מידי כל אותו היום דבעינן שתשקע עליו חמה בתענית. ונראה שתירץ הרב ר"א ב"ד ז"ל דרב חסדא אתא לאשמועינן גבי נדר שאם אמר אתענה למחר סתם, לא אמרינן כיון דמתענין לשעות לשעות קאמר, קמ"ל דכל תענית סתם שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ולא יצא ידי נדרו, והאי הוא דאשמועינן תו רב חסדא. אך ראינו לרב ר' משה אבן מימון ז"ל שכתב דלא בעינן דלאו לטעום מידי כל היום, אלא אפילו טעם מחצות ואילך יכול היה להתפלל תפלת תענית, וצ"ע לדבריו דהא בהדיא אמרינן ולא אמרן אלא דלא טעים מידי כל היום, וליכא פלוגתא עליה, ויש לתרץ לדבריו כמו שתירצנו דמילתא בתרייתא דרב חסדא איירי בנודר ובנודר בעינן שתשקע עליו חמה, אבל גבי תפלת תענית לית הלכתא כקמייתא ואפילו טעם נמי מצלי לה, והיינו שלא הביא הרב אלפסי ז"ל הראשונה. במנחה. בזמן המנחה ואפילו בשוק, אומר הריני למחר בתענית, ודוקא נקט מנחה משום דסמיך להתחלת יום התענית. בתפלת המנחה. קודם שיאמר אלהי נצור לשוני [מרע], אומר רצני אלהי וקבלני בתעניתי שאשב למחר. כדכתיב במסכת מגלת תענית. [לסוף ימים טובים של מגילת תענית] כתי', להן כל איניש דאיתי עלוהי תענית מן קדמת דנא, מן הנך ימים טובים, שקבל עשר תעניות או עשרים ונכנסו ימים הללו בהם. ייסר בצלו [מאי לאו יאסר עצמו (בשלו) [בצלו]]. שצריך לאוסרו עליו בצלו [בתפלת המנחה, (והרי) [והכי] משמע שייסר בצלו] יזהר שיהיה נאסר כבר בתפלת המנחה, דאי לא ייסר בצלו לא דחי להנך ימים טובים אלמא עיקר תענית בעי לקבולי עליה בתפלה. ייסר, לשון אסר איסר. בצלו, צלותא. הרב אלפסי ז"ל פסק כשמואל משום דאמר רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא, ולא נהיר[א] דהא אדחי ההיא סיוע מבריתא דכיצד יחיד, דמשמע יאסר, וכיון דלא תניא כותיה הדרינן לכללין דהלכתא כרב באיסורי הר"א ב"ד ז"ל, ויש מי שאומר דדוקא בתענית צבור שפוסק מבעוד יום הוא דבעינן קבלה מבעוד יום, דמכאן ואילך תו לא מצי מקבל [כיון שנכנס בתענית, אבל תענית שאוכל כל הלילה מצי מקבל], ויש מי שאומר דאפילו גבי תענית יחיד בעינן נמי קבלת התענית מבעוד יום, ובתענית שעות נמי בעי' קבלה מבעוד יום, וכי אמרינן גבי תענית שעות לא צריכא דאמליך אמלוכי ומהני ההיא קבלה שקבל עד חצי הראשון מהיום — שקבל מבעוד יום — מהני לכולי יומא, אבל מ"מ קבלה מבעוד יום בעינן, וכן שמעתי בשם הר"א ב"ד ז"ל דלתענית שעות נמי בעינן קבלה. [יחיד שקיבל עליו שני וחמישי וכו'. עי' מש"כ בזה רבנו בסוף פ"ב].
עד אימתי אוכל ושותה. כלומר אם קבל עליו תענית עד מתי יהא אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר, בכל תענית שהוא אוכל ושותה משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. עד קריאת הגבר. פעם ראשונה קאמר. שלא גמר סעודתו. אבל גמר דברי הכל משגמר אינו אוכל. אכל ועמד. אע"פ שבירך ועמד משלחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום. התם שלא סלק. את הטבלא, דכל זמן שלא סילק לא עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודתא אריכתא דמיא. איכא דאמרי וכו' אבל ישן אינו אוכל. פירוש אפילו תוך סעודתו שלא סילק, דכיון שישן עקר דעתיה ממיכלא, וכן נראה שפירש הרב אלפסי ז"ל דפסק כי האי לישנא וכתב, הילכך בין סילק בין לא סילק אם לא ישן אוכל, אבל ישן אפילו לא סילק אסור (ירושלמי במה דברים אמורים שלא התנה [אבל כי התנה] אע"פ שגמר וסלק ואע"פ שישן אוכל עד עמוד השחר) וכן כתב רש"י ז"ל הלכתא כאיכא דאמרי אוכל ושותה עד שישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר אבל ישן הפסקה היא ושוב אינו אוכל. התם במתנמנם. לא ישן ממש אלא מתנמנם, וכי מדכרי ליה מדכר.
<h2>דף יב:</h2>
אהדורי סברא. אם שואלים ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם. וכי מדכרו ליה. כענין זה שמעת מדכר. ירושלמי ישן ועמד אסור לאכול לא שנו אלא שלא התנה אבל אם התנה מותר. ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבה אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלי ופסקי לי, א"ל אשגח עילוי דלא לימרו אינשי ההוא רבי לא אשגח עילויה, אזל עמיה ואכיל מכל עגיל חד פתית ומכל תבשיל חד פס ושתה מכל כוס וכוס, אמר ליה ולא כדין אמרת כבר אכלי ופסקי לי, א"ל מה שמה נפשא דהיא נפישא, שמע מינה אע"ג דפסיק אכיל. מהו שיטעום. את התבשיל לדעת אם צריך מלח ותבלין. מטעמת. טעימת תבשיל. רביעתא. רביעית לוג.
אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. ראיתי בפירושי רבנו שלמה ז"ל מפני שאין צריכים למטר כל כך אין גוזרין עליהם [תענית] בחומר זה, והנה לפי זה הפירוש הזה בשאר ארצות שבחוצה לארץ שהן צריכין למטר כארץ ישראל יש תענית צבור, ועוד (ש)קשה דאם [כן] דוקא לגשמים אבל לשאר צרות שמתריעין עליהם למה לא יהיו נוהגין תעניות בחומרות הללו, אטו תשעה באב תענית גשמים [הוא], וא"ת שאין סדר זה אלא לגשמים אבל לשאר צרות אין גוזרים תענית צבור בחומרין אלו, זה שבוש יותר מן הראשונה, דהא קתני להו באידך פירקין לשאר צרות לחומרא, כדתנן [י"ח ע"ב] סדר תעניות האלו האמורות ברביעה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעים עליהם מיד, וכולה מתניתין דשמעת מינה בהדיא (דחומרא) [לחומרא], דקתני באחרונות מה אלו יתרות שבאלו מתריעים, הא בשאר צרות מתריעין מיד כדקתני ואזיל בסדורא דמתני', ובריתא קתני הכא שאר מיני צרות לחומרא, ור' יהודה נשיאה בשאר צרות גזר תלת עשרה תעניתא והיינו כסידרא דמתני', מדקאמר שלש עשרה, ובריתא נמי דקתני כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורעניות מתענים והולכים עד שיענו, ליתני נמי לקולא דשאר צרות, כשאמרו אסורים במלאכה וכו', וכשאמרו אוכלים ושותים מבעוד יום לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מותרין, ומצאתי בירושלמי [ה"ה] אמר ר' יוחנן כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בהם, א"ר שמואל בר רב יצחק נראין דברים כשגזרו כבר שלא להפסיק, אבל אם גזרו [מיד] להפסיק עוברות ומניקות מתענות בהם, ותני כן עוברות ומניקות מתענות כדרכן בתשעה באב ובתענית צבור ובשלש תעניות הראשונות ובשלש השניות, אבל בשבע האחרונות אין מתענות, אעפ"כ אין מנהגות עצמן בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד לא בשגזר כבר שלא להפסיק אמר ר' זבדא ר' יצחק בר טבלא בשם ר' יוחנן אפילו (בשגזר) [גזרו] מיד להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בהם, הנה זאת הסוגיא כולה בפשיטות היא אומרת שב"ד גוזרים לפעמים במקצת התעניות להפסיק בראשונות מבעוד יום, ובגשמים ודאי לא עבדי אלא כדתנן בסדר התעניות, אלא בשאר צרות משכחת לה דכל היכא דתנן מתריעים מיד מפסיקים בהם ונוהגים כחומרי שבע אחרונות של גשמים, והר"א ב"ד ז"ל כתב הא דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, יש מפרשים משום דבבבל טבעני נינהו, ולאו מלתא היא אטו ט' באב משום גשמים הוא על צרה אחרת הוא, והלא על כל צרה אחרת מתענים וא"כ מאי שנא בבל מארץ ישראל אלא אין שום תענית צבור בבבל שיאסרו במלאכה מפני שהם עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאין האויר טוב בה, וכן נעילת הסנדל, כל אלו דברי הרב ז"ל, וכתב רבנו ש"צ כי לפי דבריו אין הענין נוהג אלא בבבל שיש להם העוני הזה והחולשה הזאת, ועוד בתשמיש המטה לדבריו אסורין הן, ושמא יש לדחוק כדבריו לומר שלא רצו להטריח על הצבור בשאר ארצות, לפי שיש מקומות שהם עניים וחלושים, ומקומות שיש בהם צנה יתירה וצריכין לנעילת מנעל וסנדל, וכיון שבטלו קצת הדברים מהן בטל דין תענית צבור, והשוו כל המקומות בכך חוץ מארץ ישראל, ומכל מקום דברים חלושים הם ואין בהם טעם וריח אלא הטעם הנכון [מפני] ששנינו [י' ע"א] בית דין גוזרין על הצבור, ואין בחוצה לארץ ב"ד שהדיוטות הן ואין כח בגזרתם להשוות תענית שלהם [ל]תענית של תורה דהוא יום הכפורים ותשעה באב שהוא גזרת נביאים, וראיתי בירושלמי כתיב [יואל ב'] יצא חתן מחדרו זה נשיא וכלה מחופתה זה אב ב"ד ר' חלבו אמר לר' יודן [נשיא] פוק עמן וצעריך עביד, אמר ר' יוסה הדא אמרה אילין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תעניין למה דלית נשיא עמן, גם זה מן הטעם המבטל דין תענית צבור בבבל וכל חוצה לארץ לפי שאין שם נשיא ואב ב"ד שמתענים עמהם ולובשים חלוקן של ישראל והן שגוזרים התעניות על הצבור והצבור מקבלים עליהם דעתם וגזרותיהם, וכדאמרינן נמי לקמן [כ"ד ע"א] דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן וריש לקיש, לצפרא אודעינהו, אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן הא לא קבלינן, אמר ליה אנן בתריהו (גדרינן) [גררינן], הילכך כיון דקבלה נמי לא צריכי הוה ליה תענית צבור בחוצה לארץ שאין נגררין אחר נשיא, וכל אחד ואחד צריך קבלה בפני עצמו כתענית יחיד הוא וזהו טעם נכון וברור, ומה שאמרו אין תענית צבור בבבל, כלומר אין תענית צבור בחוצה לארץ, שכן חכמים מזכירין בתלמוד חוצה לארץ בשם בבל (שכן) כמו שאמרו [ב"ק ט"ו ע"ב] אין דנין דיני קנסות בבבל, שהוא מפני שאין סמיכה אלא בארץ, והוא הלשון והטעם לתענית צבור כמו שפירשתי כן נראה לי, ומן הטעם הזה נלמוד שלא אמרו בקולא זו אלא שלא יאסרו במלאכה וענויין הללו אבל לענין תפלות מתפללין כ"ד ברכות בחוצה לארץ ומתריעין [ויש להם נעילה], כמו שכתבתי למעלה, דלענין אפושי רחמי לא גריעי, ומצאתי לרב ר' משה אבן מיימון ז"ל שהוא סבור שאין מפסיקים בתענית ואין נוהגין בחומרות אלו אלא על הגשמים, אבל מודה שמתפללים [בהם] כ"ד ברכות ומתריעין ומתפללין נעילה בכל מקום, ואין זה נכון ע"כ. תמיה אני הכותב על הרב ז"ל שהביא בהלכותיו הא דאמ' אין מטריחין על הצבור יותר [מדאי, דלטעמיה אין גוזרין לעולם על הצבור יותר] משלש עשרה תעניות, דעובדא דר' יהודה נשיאה בשאר מיני פורעניות הוא, והכי מוכח בגמ' בהדיא ועלה א"ר אמי אין מטריחין על הצבור יותר מדאי, ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן פליג עלה בגמ' ואמר דלשאר מיני פורעניות מתענים והולכים עד שיענו ולא חיישינן לטורח צבור, והאי דקאמר לא שנו, אמתניתין קאי דקא חשיב שלש עשרה תעניות ותו לא, ואסיקנא בגמ' דטעמ' דמתניתין מפני שכבר יצא זמנה של רביעה אבל לטורח צבור לא חיישינן, ובשאר מיני פורעניות דליתיה להאי טעמא מתענין והולכין עד שיענו, ותניא כותיה דר' יוחנן ואיתוקמא הא דר' אמי כר' דחייש לטורח צבור ואדחייה ליה, והרב ז"ל כתב להא דר' אמי וכתב סמוך לה לדר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ובגמ' פליגי בהדיא ואתקפא דר' אמי לבר מהלכתא.
גמר' קא אתו רבנן לתעניתא וכו'. בתענית צבור. דסברי לה [כשמואל] דאמר אין תענית צבור בבבל. דאסור בנעילת הסנדל ובכל הני. איקפד רב ששת דילמא מיכל נמי אכלי. ופרשי מדרכי צבור, ולית ליה דשמואל. אפנתא. [ארקוקש] מחלפי. ביומא דתעניתא.
לוה אדם תעניתו ופורע. כתב הגאון בתשובותיו אין הדבר הזה במי שיש עליו לצום יום בעצמו [אלא] (אבל) במי שיש עליו מספר ימים וכיון שהוא צם אותם אם נזדמנה סעודת מצוה או כיוצא בה מה שהוא כבוד לבריות, לוה ופורע, חוץ מתענית חלום שהצריכו רבותינו לצום אותו יום בעצמו, שאין לו ללוות ולפרוע ואפילו בשבת, וכל שכן אם נודר יום בעצמו, וכן נראה מן הירושלמי [נדרים פ"ח ה"א] שהביא בהלכותיו נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו, פירוש ומצי אכיל ושתי כל היום שתעניתו נאבד, במה דברים אמורים שהוא נאבד ויכול לאכול כשאמר יום סתם, שהרי יכול לפורעו למחר, אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, לפי שאינו יכול ללוותו, והא דמקשו גבי דרב הונא בריה דר' יהושע [אמאי] אמר ליה לוזיף מר ולפרוע, דילמא בפירוש יום זה קאמר, לא קשיא דקאמר דמצי שמעי דבסתם קבליה, ואית דאמר דמי שאמר עננו [ב]שחרית שוב אינו יכול ללוותו.
מתני' הגיע ראש חדש כסליו וכו' [גמ'] מעייני במילי דמתא. דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם אם גזל וחמס בכפיהם. ורביעית היום מתודים ומשתחוים. והיינו רביעית בתרא דכתיב קרא אחרינא ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני [ישב] משומם עד למנחת הערב, וכתיב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל יי אלהי, אלמא באידך פלגא לפניא בעו רחמי ופלגא קמא מעייני במילי דמתא, וכתב רב פלטויי ז"ל בתענית של שני וחמישי בצפרא קרי בפרשה דשבתא, ובמנחה בפרשת תענית, ומחזי דהכין מילתא מדאמר רבעא דיומא קרינן ומפטרינן ולא אמר בצפרא. ומשמע מדבריו דמה שאנו עושים כשחל תענית בשני וחמישי דקרינן ויחל בצפרא וברמשא דלא כהלכתא הוא, דהא לא מפטרינן אלא ברמשא חדא זימנא, וכן לא קרינן אלא חדא זימנא.
<h2>דף יג.</h2>
כשאמרו אסור ברחיצה. גבי תענית צבור קאי, כשאמרו אסור ברחיצה בחמין לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, אבל בצונן אפילו כל גופו מותר. יצא לדרך. חוץ לעיר. כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב. שהוא צער אבלות חורבן ואבל אסור בין בחמין בין בצונן, פירוש כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר בצונן אפילו בט' באב כמו באבל כדלקמן בגמרא, וההיא דמקום שנהגו דקתני אסור לאדם להושיט אצבעו במים בין בט' באב בין ביום הכפורים, דמשמע אפילו בצונן, לא הילכתא היא, דאי לא תימא הכי אלא הכי קאמר בין בחמין בין בצונן אפי' פניו ידיו ורגליו [אסור], וא"כ מאי אקשי ליה לקמן בגמרא מוכשאמרו אסור ברחיצה וכו' ומוקים לה בצונן ומקשי ליה מינה, מאי קשיא ליה היינו הך, אלא לאו בט' באב כי אסר בצונן כל גופו דוקא אבל פניו ידיו ורגליו שרו וכי שרי בתענוג אפילו כל גופו, והיינו דקא קשיא ליה לקמן, כך שמעתי בשם ר' יצחק ממולינש ז"ל בתשובת שאלה, ואנו רגילים לפרש דכי מקשי' בגמרא מוכשאמרו לא מקשי להא דאמר רפרם כל שהוא משום תענוג, אלא להא דאמר כל שהוא משום אבל, ומפרשינן להא דרפרם הכי כל שהוא משום אבל אסור בין בחמין בין בצונן בין גופו בין פניו ידיו ורגליו, כל שהוא משום תענוג שמצטערין ואוסרין עצמם בתענוג, ולדעתיה דרפרם תשעה באב ואבל שוים, ולית הלכתא כוותיה, דהא רבא פליג על רפרם והוציא דין אבל מכלל תשעה באב, לומר שאע"פ שתשעה באב אסור בין בחמין בין בצונן בין בגופו בין פניו ידיו ורגליו, אבל פניו ידיו ורגליו מותר בצונן ודין ט' באב כדקאי במימריה דרפרם בר רב פפא.
<h2>דף יג:</h2>
בין גואל לרופא. ברכה בפני עצמו.
וכי יחיד. חשוב כל כך שהיו מתקנים לו ברכה בפני עצמה להוסיף בתפלתו.
<h2>דף יד.</h2>
והלכתא בשומע תפלה. ודוקא יחיד ואפילו קבל תענית צבור, אבל שליח צבור קובע ברכה לעצמו בתענית צבור, אבל בתענית יחידים אפילו שליח צבור אינו קובעה, והני תעניות שנעשים בין מרחשון לכסליו ובחדש אייר כיון דאיכא דעבד להו ואיכא דלא עבד [ליהו] כתענית יחידים דמו ואפילו שליח צבור אינו קובעה לעצמו. הר"א ב"ד ז"ל, ויש מי שאומר דיחיד בצבור בתענית צבור מצי קובעה לעצמו, ולא נהיר דאם כן בגמרא אמאי אצטריך לתרץ לעולם בשליח צבור וקשי ליה מעשרים וארבעה ושקיל וטרי כולי האי, לוקמה ביחיד בצבור ובתענית צבור אלא ש"מ דשום יחיד אינו קובעה לעצמו אלא אומרה בשומע תפלה שכוללה בסוף הברכה, וחותם בשומע תפלה דאותה ברכה וחתימתה משמע בין אתענית בין אכל מילי. יש מי שאומר שמתפלל בלילה עננו מיום צום התענית, ומוכח מן הירושלמי [פ"ב ה"ד] דקתני ר' יונה בשם רב יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע וכו', והרב ר' זרחיה שכתב לעיל דכל היכא שיאכל וישתה עדיין אין לו להזכיר כלל עננו כי אם בתענית צבור שמפסיק מבעוד יום, ויכול לתרץ דמיירי הכא ביחיד שקבל סתם תענית, דהא אמרינן [י"ב ע"ב] חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ואסור לאכול משחשיכה, וגם נמי ההיא דגרסינן במה מדליקין ימים שאין בהם קרבן מוסף וכו' התם נמי בתענית צבור שמפסיק מבעוד יום, אבל כל היכא שעדיין ירצה לאכול אין לו להתפלל עננו כגון יחיד שקבל בפירוש שיאכל משחשיכה, מיהו קשיא לן אהאי פירושא ההיא תוספתא דגרסינן פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומזכיר עננו, ופעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מזכיר עננו, כיצד כאן בכניסה כאן ביציאה, הילכך נראה כסברא קמא דערבית אע"פ שיאכל וישתה עדיין יתפלל עננו, אך רש"י ז"ל כתב במסכת שבת [כ"ד ע"א] דאפילו בשחרית אין לו לאדם להזכיר עננו מפני שאינו יודע אם יוכל לסיים התענית ונמצא מתפלל שקר, אך אם בטוח שיתענה כגון דורות הראשונים יתפלל בירושלמי ובבריתא.
תנא עוברות ומניקות כו'. הכי תנינן בגמרא תני חדא עוברות ומניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות ותניא אידך אין מתענות לא בראשונות אלא באחרונות אמר רב ששת נקוט מציעתא בידך. כלומר תריץ הכי דבשלש אמצעיות היו מתענות ומתרצה לכולהו הנך מתנייתא, הך דקתני מתענות בראשונות ולא באחרונות ראשונות היינו אמצעיות, אבל בשבע אחרונות אינן מתענות דכיון דשבע נינהו לא מצו עוברות ומניקות למיקם בהו, והאי דקתני באחרונות ולא בראשונות הנך אחרונות אמצעיות נינהו ומשום הכי אין מתענות בראשונות דאכתי לא תקף פורענותא כולי האי, זה הדרך דרך רש"י ז"ל והגאון רבי יצחק אלפסי, אבל הרב ר' משה ע"ה פירש נקוט אמצעיתא בידך, הבריתא האמצעית נקוט בידך דהוא עיקר, הילכך אין מתענות אלא בשבע אחרונות בלבד.
מתני' עברו אלו ולא נענו וכו' מתריעין ונועלין את החנויות. ובגמרא פליגי אמוראי במה מתריעין, רב יהודה אומר בשופרות היו עושים התרועות, ואהכי תוקעין בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופרות [ו]יהיו נרתעים מחטאתם, ואשש ברכות שמוסיפין בתענית היו תוקעין על כל ברכה וברכה, רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב [אמר] בעננו, פירוש בקול יהיו צועקים ענינו אבינו [ענינו] (ו)עננו אלהי אברהם ענינו ואלהי יצחק ענינו, כעין שאומר בסוף סליחות, ותפלה קרי ליה התרעה. ואסיקנא בשופרות כולי עלמא לא פליגי דקא קרי ליה התרעה, כי פליגי בעננו, מר סבר עננו קרי ליה התרעה ומר סבר לא קרי ליה התרעה.
<h2>דף יד:</h2>
ובשומע תפלה. אמרינן לשאלת מטר כיחיד השואל צרכיו בשומע תפלה, דהאי דאמרינן שאלה בברכת השנים ואפילו ביחיד, משום דזמן צבור הוא, אבל מילתא אחריתי דהוי (בצבור) [ליחיד] ולא בזמן צבור כגון הכא דבתקופת תמוז לאו זמן צבור הוא, בשומע תפלה הוא דמזכיר ליה ולא בברכת השנים, ואע"ג דאמרינן במס' ע"ז [ח' ע"א] ובמס' ברכות [ל"א ע"א] אם היו לו חולה בתוך ביתו מזכיר עליו בברכת חולים אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, שאני מטר שהוא הזיק לבני בבל ולכל העולם בתקופת תמוז כדכתיב [שמו' א', י"א] הלא קציר חטים היום וגו', ואסיקנא הלכתא בשומע תפלה. בנין של שמחה. לא בנין הצריך אלא של שמחה, דבדבר שמחה ממעטין. ובנין של שמחה זהו הבונה בית חתנות לבנו. לעשות בו חופתו. אבורנקי של מלכים. שכך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן ויום שממנין אותו למלך עושים לו כסא מאותו אילן. לישנא אחרינא אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו, ודומה לו בעירובין [כ"ה ע"ב] ההוא אבורנקא דהוה ליה לריש גלותא בדוכתא. של מלכים. כתב רבינו האי ז"ל מדקא משוינן בניין ונטיעה ואירוסין ונשואין למשא ומתן, מה משא ומתן רשות והיא של שמחה, אף בנין ונטיעה ואירוסין רשות אסור בשל שמחה, אבל מי שאין לו בית חתנות אחר כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא, ואע"פ שהיא של שמחה מותר. ששאל. בשלום של תלמידי חכמים אם לא היו מחזירין אותו היה לו איבה, אלא מחזיר לו בשפה רפה. אבל ומנודה בעטיפה. דכתי' [ויקרא י"ג] על שפם יעטה, במועד קטן [ט"ו ע"א]. אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. ויעשה עצמו כאדם גדול על דבר רבי בפני הצבור, משום יוהרא, אלא א"כ יודע שהוא חשוב כיהושע ע"ה שאמר לו הקב"ה קום לך [יהושע ז'], אור זרוע לצדיקים ולישרי לב שמחה [תהלים צ"ז].
מטין עם חשיכה. פותחים את החנויות מעט בהטיה. ובחמישי מותרין. ופרישנא בגמרא הכי ובחמישי פותחין כל היום [כולו] מפני כבוד השבת.
<h2>דף טו.</h2>
סדר תעניות כיצד. אפר מקלה. אפר ממש ולא עפר, ואפר סתם הוא עפר, דכשם שאפר קרוי עפר דכתי' [במדבר י"ט] מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם, והיינו דקתני אפר מקלה אפר שריפה, ואפר מקלה גנאי [יותר] מעפר סתם ולקמ' מפרש מ"ט נותנים אפר. דברי כבושין. לשון עצור, כגון מכבש בלע' פריימשא, שכובשין את הלב להחזירו למוטב, ואלו הן דברי כבושין [אחינו] וכו'. ובקבלה. שהנביא מצוה לישראל, ובגמ' פריך ואפילו בקמיתא מוציאין את התיבה והא תניא שלש ראשונות ושניות וכו', ומשני כי קתני מתני' סדר תעניות כיצד בשבע אחרונות תנן.
מתני' עמדו בתפלה [וכו'] זקן ורגיל. היודע סדר תפלה. ויש לו בנים וביתו ריקן. שאין בביתו במה להתפרנס ומתוך שלבו עגום מתפלל בכונה. ואלו הן זכרונות ושופרות. כל הפסוקים כענין שאנו אומרים בראש השנה. אל יי בצרת לי [תהלים כ"ח]. כולם מזמורים הם בתהלים. ואומר חותמיהם. על כל פרשה ופרשה, אחר זכרונות חתימת זכרונות, ואחר שופרות אומר חתימת שופרות, וכן אחר כולם מעין הפרשה כדמפרש ואזיל.
ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות וכו'. ואמרינן בגמ' [ט"ז ע"ב] מ"ט דר' יהודה לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בהר הבית ובראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה, מכאן תשובה לאומרים שלא תקנו חכמים הנך עשרים וארבע אלא על צרת גשמים [בלבד] אבל לא על שאר צרות, דהא אמרינן הכא ובשעת מלחמה, והיינו שאר צרות, ולא פליגי רבנן עליה דר' [יהודה] אלא בזכרונות ושופרות בלבד ובתענית גשמים, דרבנן סברי אומר זכרונות ושופרות ור' יהודה סבר אומר תחתיהן רעב כי יהיה בארץ [מלכ' א', ח'] וכו', אבל בשעת מלחמה הכל שוין שיהו עושים כסדר משנתנו, וכן בכל צרות אחרות המתרגשות ובאות על הצבור, וכי נקט בשעת מלחמה לישנא דקרא נקט [במדבר י'], וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו'.
בגואל ישראל. היה מתחיל להאריך והולך ואומר (לכולן) [לכל] שש ברכות כדאמרינן בגמ' [ט"ז ע"ב], והיאך דגואל ישראל זו היא ברכה עצמה של שמונה עשרה ואינה מאותן שש, אלא שכאן הוא מתחיל להוסיף ולהאריך, על זכרונות הוא אומר זוכר הנשכחות, ועל שופרות שומע תרועה, דהיא שניה למנינא, ועל אל י"י בצרת לי והיא השלישית למנין שש, וכן כולם. ומי שענה את אבותינו על ים סוף, לפיכך אומרה בזכרונות, לפי שהיו ישראל [נשכחים] במצרים (היו) כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר אותם המקום וגאלם, כדכתיב [שמות ו'] ואזכור את בריתי. ובשופרות היה אומר מי שענה את יהושע בגלגל, שנענה בשופרות ביריחו, דזהו בעוד שהיו ישראל עומדים בגלגל. ואליהו בהר הכרמל, כנגד אשא עיני אל ההרים [תהלים קכ"א], וכן כלם לפי ענין המזמור, אליהו בהר הכרמל נענה מעין אשא עיני אל ההרים, ושמואל במצפה כדכתיב [שמו' א', ז'] ומעין אל י"י בצרת לי [תהלים ק"כ], ממעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך י"י [תהלים ק"ל] ועונה בעת צרה שכך כתוב ביונה [ב', ג'] קראתי בצרת לי, ובשמואל כתיב [מלכ' א', י"ח] ויזעק אל י"י, ובאליהו כתיב ענני א' אנני, זו תפלה. ועל השביעית. בגמ' [ט"ז ע"ב] מפרש מאי שביעית שביעית לארוכה, כלומר שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה, ואותה ברכה אינה מן התוספת אלא מי"ח ברכות היא, כדתניא בגואל ישראל מאריך. מי שענה דוד. ויהי רעב בימי דוד (שבע) [שלוש] שנים. [שמו' ב' כ"א] ושלמה. כשהכניס הארון לבית קדש הקדשים, אי נמי רעב [כי] יהיה בארץ [מלכ' א', ח'] וכו', ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ, שהם התפללו על ארץ ישראל, ובגמ' [י"ז ע"א] פריך מכדי דוד ושלמה קדימי קדמינהו ליונה מאי טעמא קא חשיב להו לבסוף, ומשני משום דבעי למחתם המרחם על הארץ. מעשה בר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון וגמר כל הברכה. אותה ברכה עצמה.
<h2>דף טו:</h2>
ולא ענו אחריו אמן. אלא ברוך שם כבוד מלכותו, כמו שהיו עונים במקדש. תקעו הכהנים תקעו. חזן הכנסת אומר להם על כל ברכה וברכה, באחת אומר תקעו והם תוקעים ומריעים ותוקעים, ובשנייה שאמר להם הריעו הם מריעים ותוקעים ומריעים, וכן בסוף כל ברכה וברכה, באחת תוקעים ומריעין ותוקעים ובאחד מריעין ותוקעים ומריעין, ואחר התקיעה או התרועה חוזר ש"צ ואומר אותו מי שענה שאמר קודם תקיעה בלא חתימה.
לא היו נוהגין כך. פירש רבינו האיי ז"ל (דאפי') [ד]אתקיעות קאי. מה שאנו אומרים דבאחת תוקעין ומריעין ותוקעין, ובאחת מריעין ותוקעין ומריעין דוקא במקדש, אבל בגבולים באחת תוקעין פשוטה לבדה ובאחת מריעין תרועה לבדה, וכן בכל ברכה וברכה, והרב רבינו משה ז"ל כתב דבגבולין אין תוקעין כלל עד אחר תפלה, ורש"י ז"ל פירש לא היו נוהגין כן שלא לענות אמן אלא במקדש כדאמרינן בגמרא [ט"ז ע"ב], ואין לומר לא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, דודאי תוקעין בגבולין כדמוכח בהאי מסכ' [שם] ובר"ה [כ"ו ע"ב], ואית דמפרשי דהיינו דאיכא בין מקדש ובין גבולין, דבגבולין היו כוללין מי שענה בכל ברכה וברכה קודם החתימה, ואח"כ תוקעין באחת ומריעין באחרת, אבל במקדש היו אומרים מי שענה [אחר חתימה בלא ברכה, וברכה ראשונה היו אומרים ברוך י"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחזן הכנסת אומר להם תקעו הכהנים תקעו, וקודם שיתקעו חוזר ש"צ ואומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה, ואינו חותם בברוך, והן תוקעין ומריעין ותוקעין ובברכה הראשונה של השש הנוספות היה חותם ש"צ ברוך זוכר הנשכחות, וחזן הכנסת אומר להם הריעו בני אהרן הריעו וקודם שיריעו חוזר ש"צ ואומר מי שענה] משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם, ואינו חותם בברוך, ומריעים ותוקעין ומריעין, וכן בכלם חותמים [את] הברכה והדר אומר מי שענה, ובאחת תוקעין ומריעין ותוקעין ובאחת מריעין ותוקעין ומריעין, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל מלשון שכתב במעשה שהיה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא.
כתב רבינו ש"צ מה ששנינו ואומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהם עוד שש, ומסקנא בגמ' [י"ג ע"ב] שאינן אלא בשבע אחרונות, ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא דאמר [י"ד ע"א] דבאמצעיות נמי איכא כ"ד, אגמ' סמכינן דקאמר השתא [ד]אתית להכי עשרים וארבע נמי לאו שיורא הוא וכו', ומתני' נמי דיקא דכיון דאסיקנא לקמן [ט"ו ע"ב] בתיבה דכי קתני סדר תעניות כיצד אשבע אחרונות קתני, סופא דמתני' עמדו בתפלה עלה קאי, ולא מפסקינן מתני' רישא וסופא בתרי טעמי', ובכולהו מתני' ובגמ' לא נתפרש בהדיא אם מתפללין אותן כ"ד בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שהם שחרית מנחה ונעילה שמתפללים בכל תענית צבור, כדאמרינן בפסחים בפ' מקום שנהגו [נ"ד ע"ב] דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה, וכדמוכח בפ' בג' פרקים דמתמהינן בגמ' בריש פרקא [כ"ו ע"ב] תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף, ולא אמרינן מי אית בהו נעילה, או שמא אינן אלא בתפלת נעילה בלבד כדאמרינן [י"ב ע"ב] רבעא דיומא מצלינן ובעינן רחמי ודברי ר' חננאל ז"ל מטין כן שכתב ותפלת התענית בשחרית לא יכלינן למימר דכתיב [עזרא ט'] ואלי יאספו כל חרד בדברי וגו', שמע מינה תפלת תענית באחרית היום ברביעית האחרון, אבל מאחר שלא פירשו במשנתינו כן נראה לפי דרך הישרה שבכל שלש תפלות מתפללין כן, וסמכתי על דברי הרב המחבר ר' משה בר מימון ז"ל שכתב כן [פ"ג מתעניות ה"ז] שמוסיפין ברכות אלו בתפלת שחרית ובתפלת המנחה, ויש מי שאומר שמתפללין אותה כעין מוסף ולמד זה מן הירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] [שאמרו] בפ' מאימתי קורין, ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא אתו צבורא בעו מקרי את שמע בתר תלת שעין ובעא ר' אחא ממחי בידון, א"ל ר' יוסי והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום הם קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, א"ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קוראים אותה, מכאן הביאו ראיה שהיו מתפללין כ"ד ברכות מעין מוסף, וקורין לפניה ק"ש כדרך שקורין תהלה לדוד קודם תפלה, וזה אינו במשמע שאם היה להם תפלה נוספת נמצאו ד' תפלות בתעניות ובגמ' אמרו [כ"ו ע"ב] דליכא הכי, ועוד שתפלה זו אינה אלא בחבר עיר כדתנן [ט"ו ע"א] מורידים לפני התיבה ואומרים לפניהם וכו', וכיון שכן הצבור למה קורא שמע כלום אלא כך נראה [שבתעניות] לפי שהיו צריכין להתקבץ לרחובה של עיר היו קורין ק"ש בעונתה ואין סומכין גאולה לתפלה, אלא כל אחד ואחד קורא ק"ש בברכותיה בעונתה, ומפסיק עד שמתאספים הכל לרחוב וקורין אותה פעם אחרת בלא ברכות, ומתפללין הצבור ביחידים ואחר כן מורידין לפני התיבה זקן ואומר כ"ד ברכות, וקצרו של דבר שצורת השמועה יותר נוחה כן שכל זמן שעומדים בתפלה אומרי' לפניהם כ"ד ברכות הללו.
ועוד לא נתפרש אם מוסיפין ברכות הללו בבבל לפי שאמרו [י"א ע"ב] אין תענית צבור בבבל, וכיון שאין מתפללין אותה אלא בשבע אחרונות שאסורין בנעילת הסנדל וכל הדרכים האלו בהם, ואין בבבל תענית במדות הללו שמא אין מתפללין אותם ושמא לא אמרו אין תענית צבור בבבל אלא לומר שאינן אסורין בנעילת הסנדל אבל בתפלות לא קא מיירי, דהא קאמר אלא תשעה באב בלבד ואין תשעה באב כתענית צבור לתפלות אלא לענין תוספת שש ולא לנעילה, וליכא למימר דהתם הכי קאמר אין תענית צבור בבבל [כלל] אלא תשעה באב דהוא כתענית צבור למקצת דברים, דהא דיקי' עלה [פסחים נ"ד ע"ב] למימרא דתשעה באב בין השמשות שלו אסור וכו', אלמא תשעה באב לשווי תענית צבור לגמרי קאמר אלא דלא איירי' בתפלות, תדע דמדשקלו וטרו בגמ' [י"ב ע"ב] בנעילת הסנדל איכא דסאים ואיכא דלא סאיים דלא סבר לה כשמואל ואפי' הכי לענין תפלות לא פליגי, ונראה שיש להם להתפלל תפלת נעילה שהרי אפילו בשלש ראשונות מתפללין אותה, מדתניא [י"ג ע"ב] אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות אלא שבאלו מותרים בעשיית מלאכה וכו', ולא קתני שבאלו מתפללין תפלת נעילה ולא באלו, ובגמ' נמי לא אמרינן דהא איכא בינייהו. אבל מה אעשה שכמה צרות עברו ברחמי המקום המרובים ולא ראינו מי שהתפלל תפלת נעילה ולא שמענו עליו, ואם דעת הרבים לומר שאין נעילה אלא בתענית צבור ואין תענית צבור כלל בבבל, אין ספק שאין מתפללין עשרים וארבעה לעולם בבבל, ולא נתברר אצלנו מפורש, אבל כל המרבה בתפלה נענה, ועוד דאמרינן לקמן [כ"ב ע"ב] גבי רוב גשמים אמר רב יהודה אמר רב ובגולה מתריעין ומייתי עלה תניא נמי הכי שלא יעשו בתיהם קבריהם, כלומר דהוה ליה מפולת, ובמפולת הא תנן [י"ט ע"א] מתריעין, אלמא בגולה נמי מתפללין כ"ד שאין התרעה לעולם אלא בכ"ד ברכות דעלייהו מתריעין בשופרות וכדתנן שבאלו מתריעין, ועד כאן לא מסתפקא בגמ' [י"ג ע"ב] אלא אי איכא כ"ד בלא התרעה באמצעיות אבל התרעה בלא כ"ד ליכא לעולם וליכא אלא באחרונות, וא"ת מתריעין בעננו קאמר, שתי תשובות בדבר, חדא דרב יהודה דהוא מרה דשמעתתא הא קאמר [י"ד ע"א] דעננו לא קרי התרעה, ועוד למאן דקרי ליה הכי נמי ליתא אלא באחרונות דהא קתני לה במתניתין במה אלו יתירות, ושמע מינה דבבבל נמי איכא כ"ד [ו]התרעות, ובירושלמי [פ"א ה"א] גרסינן בני ברבריא צריכון מעבד תעניתא בתר פסחא אתון שאלון לר' אמר לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטבע של תפלה, היכן אומרה בשש שהוא מוסיף, עד כדון צבור שיש לו שש יחיד שאין לו שש, א"ר חנינא לא [כן] א"ר זעירא בשם רב הונא יחיד תובע צרכיו בשומע תפלה ואלו צרכיו הם, וזהו מעשה של בני ננוה האמור בגמרתינו [י"ד ע"ב] ובחוצה לארץ היה מעשה שבארץ [ישראל] אין צורך לגשמים אחר הפסח ואע"פ כן מוסיפין שש.
וראיתי לר"א ב"ד ז"ל שהוא מחייב להתפלל נעילה בכל תענית צבור בזמן הזה אפילו בבבל חוץ מט' באב וד' הצומות שאינן כתענית צבור לנעילה כדאיתא בפ' מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב]. ושוב חפשתי לדברים הללו ובדקתי למצוא להם מנהג בדברי הגאונים וראיתי תשובה שהשיב רבינו שרירא גאון ז"ל לראשי קהל פאס וזהו תורף שלה ודשאלתון שנינו מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנינא בן תרדיון וכו' עד לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית תקיעות לחודיהו הוא דאינן נוהגות אלא בשערי מזרח או דלמא אין ברכות נוהגות בזמן הזה היאך מנהג בישיבה, תשובה הכי חזינא דתקיעות לחודיהו הוא דאמרו חכמים אין נוהגות אלא בשערי מזרח אבל ברכות כבר אמורות במשנה שלפניה [ט"ו ע"א] בסתם אומר לפניהם כ"ד ברכות, ומנהג דמקדש כבר מפורש בגמ' [ט"ז ע"ב] אבל (ב)מנהגא דילנא השתא דתדירא בכל צרה שתהא על הצבור מעצירת גשמים או יוקר השער או דבר או ארבה ומאי דדמי להון מתאמרן קדמנא שבע ברכות כסדורא דמפורש במתניתין ותוקעין כהנים בסוף כל חדא וחדא והכין רגילנא דמצלינא תפלת השחר גרידתא ובתרא קאים זקן ואומר דברי כבושין והדר נחית ש"צ דאין ביה מדות דמפרשן בהלכתא ומתחיל ברוך אתה דצלותא כד לביש שק וכדמחית שק על תיבותא דספרי וכהנים דקיימין בשיפורי, וכדמטי לברכת גואל ישראל מתחיל בברכתא אריכתא וכו', ע"כ מן התשובה הזאת בקצור ובדלוג, ועוד היא ארוכה במנהג הנהוג אצלם בישיבה, והוא אצלם כמו שכתוב שם מנהג ברור ונהוג להם מימי אבות ראשונים ועד עכשיו, וכיון שנתברר לנו הענין בראיות שבגמ' והוחזק ממנהגן של גאונים לא נשאר בית מיחוש וספק [בזה וראוי] להתנהג בו.
ונראה לי שאין צבור מתפללין עננו של תענית באחרונות שאין מוסיפין אלא שש, דאי לא תימא הכי, עשרים וארבע, עשרים וחמש הווין, והטעם לפי שהכל כלול באלו שש ברכות של תוספת, והרי חותמים בהם העונה בעת צרה [לפיכך לא הצריכו להוסיף אף אחרת שיחתמו בה העונה בעת צרה], אבל לפי שאמרו בגמ' בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר מי שענה וגו', משמע שעננו של שאר תעניות אומרו בגואל ומעין ברכה הוא הואיל ונתנו חכמים רשות להאריך בהם שכל צרה שישראל ניצלין ממנה גאולה היא, כענין שנאמר והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו, וכן כתב רש"י בפרק הקורא את המגלה [י"ז ע"ב] דגאולה דתפלה לאו גאולה דקבוץ גליות היא, וקבוץ גליות ובונה ירושלם וצמח דוד לכל אחת ברכה בפני עצמה, ומזכיר נמי העקדה קודם חתימה דגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ד] גואל ישראל ולא יצחק נגאל מכיון שיצחק נגאל כמי שנגאלו כל ישראל, ר' ביבי בשם ר' יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי לעלות [את] יצחק בני על גבי המזבח היה לי להשיב ולומר אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה חס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך יהי רצון מלפניך שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסים לידי צרה ואין להם מי שילמד סנגוריא אתה תהא מלמד עליהם סנגוריא, י"י יראה את תהא נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים, וכן מצאתי במנהג הישיבות בתשובה הנזכרת שהם אומרים פסוקי העקידה מקודם חתימה בגואל ישראל.
וכתב רבי' ש"צ ז"ל ולפי שלא ראיתי סדר ברכות הללו בסידורי הראשונים אכתוב הסדר כפי מה שנראה והמלמד אדם דעת ילמדנו האמת [אמן], ראה בענינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך ופדנו מכל צרה עננו י"י עננו ביום צום התענית הזה כי בצרה גדולה אנחנו אל תעלם אזנך משמוע תפלתנו ואל תתעלם מבקשתנו היה נא קרוב אלינו וטרם נקרא עננו כדבר שנאמר [ישעי' ס"ה] והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה גואל ופודה ומציל ועונה בכל עת צרה וצוקה, וקיים לנו יי אלהינו את הברית ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמך על מדותך [אלהינו ואלהי אבותינו כלה ממנו צרות תשות ומוות וכלה ממנו דבר ומגפה וכלה ממנו גדופין והריגות ומגפות וכלה ממנו חרב ורעב ושבי ומלחמות וביד האומות אל תתנו ונקום נקמתנו ברחמיך הרבים תציאנו מצרה לרוחה עננו העונה לאברהם אבינו בהר המוריה עננו, ואומר הקהל עינינו צופיה עננו משמי עילאה דעני לאברהם אבינו בהר המוריה מי שענה, ואחר התקיעה אומר החזן ולא הקהל בזמן צרה היום שעה שועת צועקים בכל לאל היום גאל לעמך גואל ישראל, ואומרים כלם אם כבנים אם כעבדים וכו', ואם הוא בזמן מגפה אומר היום עמך ישראל מסלדים במחילה היום תענם משמי זבוליך בכל הגוים אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה, ואומרים כלם אם כבנים אם כעבדים ופתח לנו יי אלהינו שערי ישועה ואורה ועננו היום בעת צרה כי ברית כרותה היא לשלש עשרה מדותיך שאינם חוזרות ריקם מלפניך י"י יזכו עבדיו וכו', (אבינו) [עננו] ברצון עמך ופוקדינו בישועתך כי זכר את דבר קדשו [תהלים ק"ה] וכו' זכור רחמיך וחסדיך זכור לנו ברית [וכו'] לאברהם ליצחק וליעקב וכו' אל תזכור לנו עונות ראשונים [תהלים ע"ט] וכו' וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק [ויקרא כ"ו] וכו' ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה [בראשית ח'] וכו' וזכרתי להם ברית ראשונים [ויקרא כ"ו] זכר עשה לנפלאותיו [תהלים קי"א] וכו' טרף נתן ליריאיו [תהלים קי"א] וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי [יחזקאל ט"ז] וכו' ואומר בכל ברכה וברכה זאת התפלה שהוא אלהינו ואלהי אבותינו זכור לנו זכות וכו' עד מי שענה], מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל, והן עונים אמן, וכן על כל ברכה וברכה, ואח"כ עומד חזן הכנסת שהוא העובר לפני התיבה [הריעו או'] הכהנים תקעו, ותוקעים תקיעה אחת. וחוזר ש"צ ואומר אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך, וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בפקודת ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, ככתוב בתורתך [בראשית ח'] ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה (ויעבור) [ויעבר] אלקים רוח על הארץ וישכו המים, ונאמר [שמות ב'] וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ונאמר [שמות ו'] וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, ובדברי קדשך כתוב לאמר [תהלים קי"א] זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום י"י, ונאמר [שם] טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו, ונאמר [שם ק"ו] ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ונאמר [יחזקאל ט"ז] וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם, ונאמר [ירמיה ל"א] הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'. אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם ובעבור שמך הגדול ישוב נא חרון אפך מעמך ישראל ומנחלתך וקיים לנו [י"י] אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך ע"י משה עבדך מפי כבודך כאמור [ויקרא כ"ו] וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני י"י, מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י זוכר הנשכחות. וחזן הכנסת אומר הריעו בני אהרן הריעו, ומריעים שלשה שברים ותרועה מפני הספק שנסתפקו רבותינו בדבר, כמו שמפורש במס' ר"ה [ל"ג ע"ב] וחוזר ש"צ ואומר אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם מן השמים השמעתם את הוד קולך ונגלת עליהם בערפלי טוהר וגם כל העולם [כולו] חל מלפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך ישראל תורה ומצות ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת ככתוב בתורתך [שמות י"ט] ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וכו', ונאמר [שם] ויהי קול השופר וכו' [ונאמר [שמות כ']] וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' ובדברי קדשך כתוב לאמר [תהלים מ"ז] עלה אלהים בתרועה י"י בקול שופר, ונאמר [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', ונאמר [שם ק"נ] הללויה הללו אל בקדשו וכו', ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר [ישעי' כ"ז] והיה ביום ההוא יתקע וגו', ונאמר [שם י"ח] כל יושבי תבל וכו', ונאמר [יהושע ו'] וירע העם ויתקעו בשופרות (ויריעו) ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה ויעל (כל) העם העיר[ה] איש נגדו וילכדו [את] העיר, (וכתיב) ובתורתך ה' אלקינו [כתוב] לאמר [במדבר י'] והיה כי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם ונושעתם מאויביכם, וזכור לנו י"י אלהינו זכותו של יהושע עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך, מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תרועה. וחזן הכנסת אומר תקעו בני אהרן תקעו ותוקעין תקיעה אחת. וחוזר שליח צבור ואומר שיר המעלות אל י"י בצרתה לי וגו' [תהלים ק"כ] כל המזמור, וזכור לנו י"י אלהינו זכותו של שמואל חוזך והמלא עלינו רחמים למען שמך, מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע צעקה. [וחזן הכנסת אומר] הריעו בני אהרן הריעו ומריעין שברים תרועה. וחוזר ש"צ ואומר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו' [שם קכ"א] כל המזמור, וזכור לנו יי אלהינו זכותו של אליהו נביאך והמלא עלינו רחמים למען שמך, מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תפלה. תקעו בני אהרן תקעו ותוקעים תקיעה אחת. וחוזר [ש"צ] ואומר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' וגו' [שם ק"ל] כל המזמור, וזכור לנו י"י אלהינו זכותו של יונה עבדך נביאך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא"י העונה בעת צרה. הריעו בני אהרן הריעו, ומריעים שברים תרועה. וחוזר שליח צבור ואומר תפלה לעני כי יעטוף וגו' [שם ק"ב] כל המזמור, וזכור לנו י"י אלהינו זכותו של דוד משיחך ושל שלמה בנו מלכך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה דוד ושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא"י מרחם על הארץ. תקעו בני אהרן תקעו, תקיעה יתקעו. וחוזר שליח צבור ואומר רפאנו וכו' ואם אין שם כהן יתקעו לויים וישראלים, ואם אין שם אלא כהן אחד תוקע, ואין אומרים לו תקע אלא הוא מעצמו תוקע ומריע ותוקע על הסדר, זה סדר תפלת התענית שמתענים הצבור על כל צרה וצרה שלא תבא בגשמים בשבע אחרונות ובשארי הצרות באותן מקומות ששנו בהן חכמים מתריעין כמו שמפורש במס' תענית [ריש פ"ג], ואלהינו [ב"ה] יפדנו מכל עונותינו ויאר פניו אתנו סלה אמן ע"כ.
שלא להפקיע את השערים. כשרואים בני חנויות כשקונין למוצאי יום ה' שתי סעודות גדולות אחת ליום התענית ואחת ליום השבת יהיו סבורים שבא רעב לעולם, ומתיקרין ומפקיעין השער, אבל כשמתחיל להתענות מיום שני כשיגיעו לחמישי יודעים שאינו אלא מפני התענית. בראש חדש. דאיקרי מועד, כדאמרינן לקמן באידך פרקין [כ"ט ע"א] דכתיב [איכה א'] קרא עלי מועד לשבר בחורי. ואם התחילו. שקבלו תענית קודם לכן ונכנס בהן ראש חדש. אין מפסיקין. דאע"ג דאיקרי מועד, לא כתיב ביה מיהא יום משתה ושמחה.
אמרינן בפרק קמא [י"ב ע"א] תניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי ושני של כל השנה כולה וארעו בם ימים טובים הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו יבטל נדרו את גזרתנו, ואם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו. וקשיא לי היאך ידחה את נדרו והוא איסור כולל הוא, ומגו דחייל אשאר יומי הוה ליה למיחל איומי טבי, וכדאמרינן בירושלמי [שבועות פ"ג ה"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח דמגו דחייל אשאר יומי חייל נמי אפסח, וא"כ הכא נמי מאי שנא. ותו הא דגרסינן הכא [ט"ו ע"ב] ואם התחילו אין מפסיקין ואע"ג שגזרתינו קודמת לנדרו, שהיום טוב כבר קבוע הוא, ולא משכחת לה נדרו קודם לגזרתנו אלא ביום טוב הבא ע"י נס שאירע הנס אחר הנדר, וראש חדש מקמי הכי הוא, ואפילו הכי אין מפסיקין, וקשיא אהך. והרב בעל המאור כתב יש מי שלא פסק כדברי הירושלמי דאיסור כולל לא חייל אמצוה [כדאיתא] ובמס' שבועות [כ"ד ע"א] וליתא דאכתי קשיא מתניתין דהכא. ואית דמפרשי הא ביחיד והא בצבור, ובצבור אין מפסיקין. מיהו הירושלמי משמע נמי ביחיד. ויש מתרצים דשאני הכא שלא הרגיש שיבאו ימים טובים בשני ובחמישי, ואימר לא היה דעתו בהם, והילכך ידחה נדרו כיון שקדמה גזרתנו, אבל גבי מצה כולי עלמא ידעי דמצה חייב לאכול בפסח ואפילו הכי נדר, אלמא דעתו היה עליו לנדור, ומתניתין נמי דהכא כגון שאמר הריני מתענה עשרה ימים ויודע היה שראש חדש בתוכן כיון שהוא סמוך כל כך. והר"א ב"ד ז"ל מתרץ כי אמרינן ידחה נדרו לאו בתעניות שהם נדר קאמר, אלא בתעניות שאינן אלא לצעורי בשביל מטר כל שנה, ואילו היו נענין היו מפסיקין, הילכך לאו כלום הוא ולא חייל על י"ט אם קדם היום טוב, אבל דבר שעושה משום נדר ממש אין יו"ט מבטלו, דהא אפילו נדרי שגגות בעיא התר חכם, וגם כתב עוד לתרץ האי קושיא דהכי פירושא דהאי מילתא, אם נדרו קודם לגזרתינו לאו למימרא שהיום טוב ע"י נס הוא והוא אחר הנדר, אלא מימים טובים הקבועים כבר קאמר, והכי פירושו אם התחיל בשאר ימות השנה להתענות קודם היום טוב מתענה ובא ביום טוב גופיה, ואם גזרתינו קודמת שלא התחיל כלל אלא ביום טוב הא ודאי ידחה נדרו. שאין משלימין. להתענות כל היום אלא אוכל מבערב.
גמר' ה"ג ונותנין אפר על גבי התיבה. ולא גרסינ' מקלה, מיהו אפר מקלה עדיפא משום אפרו של יצחק כדלקמן [ט"ז ע"א]. בגדולה. מצוה בעלמא שלא לפורענות. מתחילין מן הגדול. דכתיב [ויקרא י'] וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו. ובקללה מתחילין מן הקטן. מנין מנחש, שבתחלה נתקלל נחש [ואח"כ חוה] ואח"כ אדם. הא נמי. דיהבינן ברישיהו דנשיא ואב ב"ד ברישא חשיבותא היא לדידהו, דאמרינן להו אתון חשיביתו טפי וכו'. דשקיל איניש אחרינא וכו'. דקתני ונותנים על גבי התיבה ועל גבי [ראש] הנשיא ומשמע ע"י אחר, וגבי שאר כל אדם לא קתני נותנים אלא כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו וכו'.
<h2>דף טז.</h2>
למתבייש מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי לא מתביישים בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן. פאר תחת אפר. שמע מינה במקום תפילין, דכתיב [יחזקאל כ"ד] פארך חבוש עליך, ואמר מר [מנחות ל"ז ע"א] תפילין מניחין אותן במקום שמוחו של תנוק רופס. בצנעא. בבית הכנסת. גלינו. שיצאנו מכנסיותינו וגלותינו תהא בכפרת עלינו. דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. גלות איכא פרהסיא ליכא. למה מתכסין בשקים. חוגרין היו שקים והיו יוצאים לבית הקברות והיו תוקעים בקרנות, ובעו לה מבעיא שקים למה, בבית הקברות למה, תקיעות וקרנות למה. כבהמה. (ומשער) [דמשער] בהמה נינהו, מנוצה של עזים. למה נותנין אפר (מקלה) וכו' ואיכא בינייהו עפר סתם [וכו'], וחד אמר כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו ואיכא בינייהו קברי גוים. במקום שאין קברי ישראל, לבקש רחמים אפילו על עצמם ליכא כל שכן עלינו. אדם של צורה. בעל קומה, כדי שישמעוהו ויקבלו דבריו להמריך את הלב. מריש. קורה. בירה, מגדל. שיש בידו עבירה. גזל ואינו רוצה לשלם. למה הוא דומה [וכו'] נשא לבבנו אל כפים [איכה ג']. צריך לישא הלב לשמים, כלומר שיחזור מקלקולו.
<h2>דף טז:</h2>
גמ' מטפל ואין לו. [יש לו טפלים ואין לו] במה לפרנס. ויש לו יגיעה בשדה. שמתכוין יותר בירידת הגשמים. ופרקו נאה. לקמן מפרש. שפל ברך. עניו. ומרוצה לעם. שמכונין לתפלתו. נעימה. בסומא קלא שמושך את הלב. ורגיל לקרות. שיהיו הפסוקים סדורים בפיו. הינו מיטפל ואין לו הינו ביתו ריקן מאי ביתו ריקן [ריקן] מן העבירה. ומן החמס ומן הגזל שכל אנשי ביתו ישרים ויראי חטא. ופרקו נאה. אפילו כשעמד על פרקו [היה] נאה בלא שם רע. חזן שאינו הגון. רשע שהקב"ה שונא אותו יותר מכלם והוא נותן קולו לפניו. על הראשונה. פרשתי לעיל.
<h2>דף יז:</h2>
כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד. דאיתי יומא דלא להתענאה בהון, ובמקצהון דחמירי טפי דלא למספד, ואותן שהם חמורים ואסורים בהספד לפניו אסור בהספד, דלמא אתו למעבד ביום טוב גופיה. לאחריו מותר. דכיון דעבד היום טוב לא חיישינן (ר' יוסי אומר בין לפניו בין לאחריו אסור) ואותן שאינן חמורין ליאסר בהספד אלא דלא להתענאה ביה בין מלפניו בין מלאחריו מותר. ר' יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר. ואפסקא הלכתא בגמרא [י"ח ע"א] [א]דלא להתענאה כר' יוסי. והאידנא בטלה מגילת תענית. כתב הר"א ב"ד ז"ל כי אמרינן מגילת תענית בטלה הני מילי דמצינן למגזר ביה תענית יחיד, אבל תענית צבור לא מתענינן ביה כדאמרינן בגמרא [י"ח ע"ב] דרב נחמן גזר תעניתא והוא תענית צבור, ואמרו ליה והא [יום] טוריינוס הוא ואמר להו בטוליה בטלוה, ולא אמר משום דבטלה [מגילת תענית, דאע"ג דבטלי] אכתי אין לו לגזור בו תענית צבור, והא תענית צבור הוה. דגזר משמע של צבור, ואפילו הכי דוקא משום טוריינוס דבטלוה לגמרי, אבל משום בטול מגלה לא אתא, דודאי בימי רב נחמן והאמוראים בטלה, [דהיני האידנא בטלה] דקאמר תלמודא.
<h2>דף יח:</h2>
וכמה הויא התחלה. שאינו מפסיק לאחר מכאן. ר' אחא ור' יוסי תנאי נינהו. זו דברי ר' מאיר. אמתניתין קאי דתני אין משלימין.
סדר תעניות אלו האמורים. בפרק ראשון [י' ע"א] שבתחלה היחידים מתענים ואח"כ צבור הולכים ומתענים עד שלש עשרה תעניות אם לא נענו. ברביעה ראשונה. אם עבר זמן של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכים בסדר הזה. אבל צמחין ששנו. שנשתנו ממנהגן תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה או שינוי אחר. מתריעין עליהם מיד. אפילו בראשונות שכל חומר שבאחרונות נוהג בו. בין גשם לגשם. בין רביעה (לרביעה) ראשונה לשנייה סימן בצורת הוא. ירדו לצמחין וכו'. מפרש בגמרא. לבורות שיחין ומערות. שמכניסין בהם מי גשמים לשתיה.
מתני' וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים כדכתיב [עמוס ד'] והמטרתי על עיר אחד וגו'. כגון שהמטיר בזו ובחברתה לא המטיר. ה"ג אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. ולפיכך מתענות שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות תבואה באותה העיר ויהיה בה רעב.
<h2>דף יט.</h2>
ועל אלו מתריעים בכל מקום. אם נראו בבבל [מתריעין] באספמיא, כדקתני בסופא טעמא מפני שהיא מכה (משולחת) [מהלכת] וסתמא דהא מתניתין כר' עקיבא דאמר סביבותיה מתריעות ולא מתענות, וגבי שדפון וירקון שהם מכה מהלכת הוו כסביבותיה ומתריעות כסביבותיה, וכי אמרינן לקמן שגזרו תענית על שנראה מלא פי תנור שדפון באשקלון כרבנן אתיא, דהא בעירן גזרו, ולא באשקלון שהיה שם השדפון גזרו תענית בלבד, אלא בכל מקום גזרו, הילכך כרבנן אתיא דאמרו סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ושדפון אפילו ברחוק מקום הוי כסביבותיהן במכה אחרת, מפני שהשדפון מהלכת, אי נמי איכא לפרושי על אלו מתריעין בכל מקום כי איכא להאי מכה באותה העיר, ואשמעינן דהא מכה בכל מקום היא מכה רעה, וחייב להתריע עליה בכל מקום. שדפון. בתבואה. ירקון. חולי. חיה רעה. משכלת בני אדם. חרב. חיילות ההולכים להשחית ולהרוג. כנף אחד. מין אחד, כגון [כל] צפור כל כנף [בראשית ז']. בזמן שהיא משולחת. מן השמים להשחית. נראתה בעיר משולחת וכו'. בגמרא תרצינן לה הכי נראתה בעיר ביום משולחת בלילה אינה משולחת, בשדה אפילו ביום אינה משולחת, ראתה שני בני אדם בשדה הסמוכה לאגם דסמכה דעתא רצתה אחריהם משולחת הא עמדה אינה משולחת, בשדה שאינה סמוכה לאגם ברחה מפניהם אינה משולחת הא עמדה משולחת. טרפה שני בני אדם ולא אכלה אלא אחד מהם, כיון שלא היתה רעבה אלא לאחד מהם וטרפה שניהם משולחת היא, ובגמרא פרכינן והא אמרת אפילו רצתה, ותרצינן לה באגם גופיה דסמכא דעתה שפיר, ואפילו הכי כי האי גונא משולחת היא. עלתה לגג וכו'. ובגמרא שיילינן פשיטא, ותרצינן לא צריכא דאפילו בכובא דציידי, כוך קטן שעושין הציידין למארב העופות, ואע"ג דלא ביישוב הוא ולא בניין קבוע הוא, כי האי גוונא משולחת היא. אין צריך לומר חרב שאינה של שלום. שמתריעין עליה. אלא אפילו חרב של שלום. העוברת דרך אותה מלכות להלחם במקום אחר.
מתני' לעריהם. ארץ ישראל. באשקלון. בארץ פלישתים. כמלא פי תנור. [פת]. מתריעין. בעננו. המטורפת. לשון ביצה טרופה [עדיות פ"ב מ"ד], וכגון טרף אבבא [ברכות כ"ח ע"א]. לעזרה. צועקין לבני אדם שיבאו לעזור להם. אבל לא לצעקה. תפלה, שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהם בשבת. שמעון התמני. מתמנת היה, כדכתיב [שופטים ט"ו] שמשון התימני, על שם תמנת. ולא הודו לו חכמים. כלל לא בשבת ולא בחול. מפני רוח רעה. שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות. לסגף. כמו לענות נפש [במדבר ל'], דמתרגמינן לסגפא נפש. שמא יצטרך לבריות. שלא יהא בו כח לטרוח ולהתפרנס מיגיעו, ודוקא מי שצריך למעשה ידיו הוא שלא יסגף עצמו בתענית, שמא לא יוכל לעשות ויצטרך לבריות, אבל מר בריה דרבינא שהיה מתענה כל השנה, וריש לקיש דצם תלת מאה צומין כדאיתא בירושלמי [כלאים פ"ט ה"ג], לא היו צריכין למעשה ידיהם והיו יכולים להתענות ולסגף עצמן.
מתני' ועל כל צרה שלא תבוא. לישנא מעלייא. שלא ימוקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה. עוגה. גומה עגולה כמו עוגה שהיא עגולה. אם נמחית אבן טועין. אם נתכסת במים וכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך א"א להתפלל על רוב הטובה.
היו מתענים וירדו להם גשמים כו' קודם חצות לא ישלימו אחר חצות ישלימו תעניתם, כתב הרב רבי משה ז"ל [פ"א מתעניות הט"ו] דוקא צבור שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי, אבל יחיד מתענה ומשלים, ובפרק ראשון [י' ע"ב] הארכתי בזה. ירושלמי [הי"א] קודם חצות לא ישלימו, עד כדון צפרא הוא, לאחר חצות ישלימו כבר עבר רובו של יום בקדושה, הדא אמרה אסור להתענות בשבתות וימים טובים [עד] אחר חצות, דהא מחצות ואילך תענית מיקרי וכאלו עשאו כולו הוא.
גמ' רביעה ראשונה ושנייה לשאול. שאע"פ שלא ירדו גשמים לא בראשונה ולא בשנייה לא מתענין אלא שואלין, וקשיא אמתני' דקתני סדר תעניות האמורין ברביעה ראשונה. הכי קאמר וכו'. כלומר מסדר [סדר] תעניות האלו האמורים בשביל רביעה ראשונה [כשעברה] מכל וכל כגון ראשונה ושנייה ושלישית, דכולי יורה קרי רביעה. דוקא שנו [הוא]. דמתריעין מיד. אבל יבשו. כשהיו חטין דקין אפילו הכי אין מתריעין ולא מתענין. ופריך בגמ' פשיטא לא צריכא דהדר ואתקון. כלומר שהתקינו מעט. מהו דתימא. מהניא בהו התרעה דאתקנתא מילתא היא קמ"ל, ורש"י ז"ל גרס ופירש בענין אחר.
<h2>דף יט:</h2>
דאתא ניחא. דאמרינן בפרקין דלעיל [ג' ע"ב] ניחא יפה לפירות ומטרא רזיא ניחא לאילני. דאתא הכי והכי. מיהו לא אתא טובא. בגמרא אמרינן אלא הא דתניא לבורות שיחין ומערות אבל לא לזה ולא לזה היכי משכחת לה דאתא בשפיכותא. בפרס. [לפני] הפסח. על הבורות והשיחין והמערות. אם לא ירדו להם גשמים. אפילו בפרס החג. דימות החמה נינהו מתריעים, משום דכל שעתא מצרכי למשתי. וכולן. כל אלו. בהפרכיא שלהם. באותו מלכות שכלו בו מי בורות שיחין ומערות. אסכרה. מליינ"ש שבתוך פיו של אדם ופעמים שנקבע לתוך פיו ומת, ולשון אסכרה כמו יסכר פי דוברי שקר [תהלים ס"ג], והיא במיתה משונה. בזמן שיש בה מיתה. שהיא מכה משולחת ומתין בה. על גובאי. שמכלה את התבואה. כל שהוא. אפילו לא נראה אלא קצת בידוע שעתידין לבא הרבה, אבל חגב כל שהוא מצוי הוא. אף על החגב. מין אחר הוא ואינו מכלה כל כך כארבה.
<h2>דף כ:</h2>
וכן עיר שיש בה דבר. אמרינן בגמרא [כ"א ע"ב] אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא, נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת במין אחד משולחת בכל המינין, לא שאני חזירי דדמיין מעייהו לבשר ודם, אמרו ליה לרב נחמן איכא מותנא בארץ ישראל גזר תעניתא אמר אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן, ופריך טעמא גבירה ושפחה הא שפחה ושפחה לא, והא אמרו ליה לשמואל איכא מותנא כי חוזאי וגזר תעניתא, שאני התם כיון דאיכא שיירתא מיגרי והרב ז"ל לא הזכיר מכל זה כלום. או מפולת. שחומותיה נופלות ברוח. גמ' תנא מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות. בגמרא מסקינן שאינן ראויין ליפול, (וראויין ליפול) ושיילינן היינו בריאות היינו שאינן ראויות ליפול היינו רעועות היינו ראויות ליפול, ומהדרינן לא צריכא דנפלא מחמת גבהה אי נמי דקיימ' על גב נהרא, שאע"פ שהם בריאות ראויה היא ליפול שהמים מפילין אותה שמקלקלין הקרקע ושוחקין היסוד, הילכך אם נפלו אותן שעל גב הנהר אין מתריעים עליהם.
<h2>דף כא.</h2>
עיר המוציאה חמש מאות רגלי. ואין בחשבון זה הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה, כך כתב הרב רבינו משה אבן מיימון ז"ל [פ"ב מתעניות ה"ה]. ביום אחד אין זה דבר. דאקראי בעלמא הוא.
<h2>דף כב:</h2>
כי (אם) אל בית מלחמתי. איני הולך להלחם עמך כי אם למקום אחר שאני רוצה להלחם בו.
גמ' שנאמר [מלאכי ג'] הביאו את המעשר וכו'. כיון שכך היא מדתו של הקב"ה שכשהוא נעתר לעמו ישראל עד שיבלו שפתותיהם מלומד די — משפיע להם טובתו — אין מתפללין עליה. בגולה. שהיא מקום מצולה. מתריעין עליה. כדי שלא יהא בתיהם קבריהם. כמלא ברך המחרישה. חריץ שבין תלם לתלם. בחריבה. קרקע שלא היתה עבודה מזמן מרובה. טפח. כדי שירדו גשמים בה טפח. בבינונית. שהיתה מזמן קרוב עבודה ועכשיו אינה עבודה.
<h2>דף כו.</h2>
בג' פרקים בשנה [בתעניות]. דרכם היה להתפלל תפלת נעילה בתעניות.
ובמעמדות. (מעמדות) כשם שהכהנים והלוים נחלקים לעשרים וארבע משמרות ובכל שבת ושבת משמר אחד של כהנים לעבודה ולוים לשירה כך כשרים שבישראל נחלקים לכ"ד חלקים, שאמרו היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והתקינו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על [כל] הקרבנות, והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם לכ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה, ובכל שבת ושבת מתקבצים אנשי המעמד של אותה שבת, מי שהוא בירושלים או קרוב לה נכנסים למקדש, והרחוקים שבאותו מעמד שלהם מתקבצים לבית הכנסת שבעירם, ומה הם עושים אלו שבירושלם ואלו שבעריהם יושבים בתענית [כ"ז ע"ב] ארבעה ימים בשבת, בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי וקורים במעשה בראשית, ביום הראשון בראשית ויהי רקיע, בשני יהי רקיע ויקוו המים, בג' יקוו המים ויהי מאורות, בד' יהי מאורות וישרצו המים, בחמישי ישרצו המים (ו)תוצא הארץ, בששי תוצא הארץ ויכולו השמים.
<h2>דף כו:</h2>
מתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו'. בפ' החולץ [יבמות מ"ג ע"א] תניא קודם לזמן הזה, כלומר מר"ח ועד התענית, העם ממעטין בעיסקיהם מלישא וליתן מלבנות ומלנטוע (ומארוסין) [ומארסין] ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין, מ"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונשואין בלא סעודה איכא שמחה, ירושלמי [ה"ו] א"ר הושעיא א"ר יהושע בן לוי הא דאתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו, והתם שמואל אמר אפילו בט' באב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו. שבת שחל ט' באב [וכו'] ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. אית דמפרשי בחמשי ואע"פ שחל ט' באב בו ביום, מפני כבוד השבת שרינן, דלא עדיף ט' באב גופיה מלפניו וכי היכי דלפניו מותר מפני כבוד השבת הכי נמי איהו גופיה, וליתא להאי פירושא דהא אמרינן בגמרא [כ"ט ע"ב] גבי חל להיות ערב שבת וכו' מכבס מן המנחה ולמעלה ולייט עלה אביי כיון שהוא תשעה באב גופיה, הכא נמי לא שנא, ואפילו תימא דלית הלכתא כאביי מ"מ שני ערב שבת שאין עוד לדחותו לכבוד שבת שהרי הלך הזמן, אבל בחמישי כי חל ט' באב בגויה היכא אשכחן דשרי מפני כבוד השבת, כיון דלמחר אחר ט' באב מצי עביד ואיכא כבוד שבת, ותדע דכן הוא דהא מן המנחה ולמעלה הוא דשרי כיון דלא אפשר תו למעבד. אלא בחמישי שלפני ט' באב מיירי, כגון שחל ט' באב בששי בשבת דאינהו שהיו מקדשים על פי הראייה אין משגיחין לבד"ו, אבל בזמן הזה אין בבד"ו פסח, וכן תשעה באב אינו בבד"ו ואם חל ט' באב בחמישי אסור.
גמ' כל זמן שמתפללים. דהיינו שחרית מנחה ונעילה, ויש יום אחד בג' פרקים הללו שנושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום, כגון יום הכפורים דאיכא מוסף, כתב הר"א ב"ד ז"ל השתא דקיימא לן דתעניות ומעמדות אית בהו נעילה, ותעניות היינו תעניות צבור, א"כ קשיא לן אמאי לא מצלינן האידנא בט' באב תפלת נעילה השתא לתעניות של גשמים שאינן אלא לאחד מאלף מישראל אית בהו נעילה, כל שכן בט' באב שהוא לכל ישראל כאחד, ואמרי לא מצלינן האידנא נעילה, ואיכא למימר מפני שאין הצומות הללו אלא לאבלות, ולא לצורך שיהו צריכין להם לאותו תענית לפי שעה, הילכך לא מצלינן, אבל (מצלינן) בתעניות של צבור של גשמים שהם רחמים ותפלה מתפללים נעילה.
שחרית ומוסף (דיום טוב) [דכל יומא] מ"ט [וכו']. פרש"י מנחה ונעילה בשלשה פרקים הללו [לא שכיח] שכרות דמעמדות נמי היו מתענים כדאמרן [כ"ז ע"ב]. [נראה שחסר כאן] קודם תפלת שחרית ותפלת מוסף לא שכיח שכרות דלא אכלי אינשי, לא גזרי רבנן תעניות אטו ימי אכילה. נעילה דליתא כל יומא. שאין מתפללין נעילה אלא בשלשה פרקים הללו. וקשיא לן הכא משמע דבמנחה שכיח שכרות, ובפ"ק דשבת [ט' ע"ב] אמרינן גבי אמר זעירי הני חברין וכו' דבמנחה לא שכיח שכרות, וי"ל דודאי שכרות דיהא פסול גבי תפלה לא שכיח ביה כגון רוב היין שהוא שכור גמור, אבל מעט יין ודאי שכיח לאדם לשתות, ואפילו בפחות מרביעית פסול ככהן המברך, דהא איתקש לכהן משרת. האידנא. כיון דקיימא לן כר' יוסי. מ"ט פרסי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא. כגון תשעה באב ושאר תעניות אחרות שאין מתפללין בו נעילה.
ה"ג כיון דסמוך לשקיעת החמה קא מצלו לה כתפלת נעילה דמיא. וליכא למגזר במנחה כי האי גונא משום מנחה דשאר ימים, פי' מפני שהיו מאריכין בתחנונים ורחמים והדר אומר ברכת כהנים שהוא נשיאות כפים אז הוי סמוך לשקיעת החמה דהוי כנעילה וליכא למיגזר. כתב רב אחא משבחא [בשאילתות פרשת בהעלותך סוף שאילתא קכ"ג] דפרסי כהני ידיהו במנחת יום הכפורים, דהוי כמנחה של שאר תעניות שהם סמוכות לשקיעת החמה הכי נמי הך, ומשום דמפשי בה רחמי ממשכא עד סמוך לשקיעת החמה.
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת כהן מה נזיר אסור ביין וכו'. ובגמר' פריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן, א"ר יצחק אמר קרא [דברים י'] לשרתו ולברך בשמו, מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן, אי מה כהן משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא, הא אתקש לנזיר, מה חזית דאקשית לקולא אקיש לחומרא, אסמכתא דרבנן היא ולקולא. ומקשי הראב"ד ז"ל כיון דכתיב לשרתו ולברך בשמו אין לך הקש גדול מזה ולאו אסמכתא הוא, והקש הוא אחד מי"ג מדות והוא גדול מכולן שעליו אין משיבין ואם כן היכי אזלינן לקולא, וכן במסכת שבת [פ"ג ע"ב] בענין טומאת ע"ז דרבנן, ולקולא מקשי' ולחומרא לא מקשינ', והתם היקשה הוא, וכיון שכן מן התורה היא ואמאי אזלינן לקולא. וי"ל כל הקש שבא על עיקר או שיש לה זכר לאותה מצוה מדאורייתא גמרינן מהקש ואין להקל עליו, אבל היקש שעיקר המצוה רוצה ללמוד ממנה שאין לו זכר בתורה לאותה מצוה אלא באותו מקום, הלכך לא גמרינן לה לעיקר מצוה מהיקש אלא אסמכתא דרבנן [היא], והילכך הכא דלא חזינן אסור יין למברך כלל מן התורה לא גמרינן מהקש, ואי גמרינן אסמכתא היא.
<h2>דף כט:</h2>
גמ' לא שנו. במתניתין שכל השבוע אסור לכבס. [אלא לכבס] וללבוש. קודם ט' באב. [אבל לכבס. קודם ט' באב] ולהניח אחר ט' באב מותר. ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור. והלכתא כרב ששת דתניא כוותיה אסור לכבס לפני ט' באב אפילו להניח אחר ט' באב.
וגיחוץ שלנו ככבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיחוץ. פירשו הגאונים דהכי קתני גיחוץ שלנו ככבוס שלהם שהוא אסור, הא כבוס שלנו מותר, וכלי פשתן אין בהם משום גיחוץ שלנו ולא משום כבוס שלהם. גיחוץ פירושו זה שאנו קורין כוגדה במי אפר חמין, וכבוס מיקרי במי נהר שהם צונן, ובארץ ישראל אפי' הכבוס שלהם של מי הנהר היה אסור להם, לפי שיודעים ללבנם ולתקנם היטב, או מפני חשיבות נהרות ארץ ישראל היו מתלבנין הבגדים כאותם של בבל במי אפר החמין, והיינו דאמרינן וגיחוץ שלנו ככבוס שלהם ואם כבס בגדי צמר בשבוע שלפני שבוע תשעה באב אסור לגחץ בשבוע ט' באב, [ו]אסור ללובשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, ואפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללובשו בשבת של ט' באב, ולאחר ט' באב מותר הכל מיד דלאחר ט' באב כל הכלים שבעולם מותרים לכבס וללבוש מיד כדאיפסיקא הלכתא בהדיא לקמן [ל' ע"א], וכבוס זה האסור בשבת של ט' באב לא לכבס עכשיו דוקא אלא אפילו במכובסים קודם לכן אסור ללבשן, ולא לבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע מטה בין באיש בין באשה ואפילו במטפחות הידים והשולחן הכל אסור, תדע דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי, והא דאמרינן כלי פשתן אין בהם משום גיחוץ ודאי בישנים היא דאלו בחדשים אפי' כלי פשתן יש בהם משום גיחוץ באבל אלא בישנים היא, אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור, וכולה שמעתא במכבס ישנים הוא ושמע מינה דכל שם גיחוץ אסרו, הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורים וכן ישנים מכובסים כלן אסורים ואפילו להניח אחר השבת וגיחוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים, מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא וכן כלי פשתן בכל מקום.
ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו, ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. ירושלמי [ה"ו] ר' אבא בר כהן אמר קמי דר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו ט' באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרים. תוספתא [פ"ג הי"ב] ט' באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צורכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואין מונע מעצמו כלום, פי' שאינו מונע עצמו מרחיצה וסיכה [ונעילת הסנדל] ותשמיש [המטה], ולא אמרינן דברים שבצנעא נוהג. גרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים ובין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין אותן דבמקום חולי לא גזרו רבנן. בשעתו. בשעת מלכותו דמלך והדיוט היה.
<h2>דף ל.</h2>
גמר' אמר רב יהודה לא שאנו. שאסור בהני דמתניתין. משש שעות ולמעלה. כלפי המנחה. ולמטה. כלפי השחר. המפסיק בה. שאינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך, כתב רבינו שצ"ו מסתברא סעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אע"פ שדעתו לאכול עראי, כתב רבינו האיי ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהם שני מינים, והרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטנית או מין אחד של ירק ואין צריך לומר משני מינין, וכדברי הרב ז"ל עיקר דכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס וכיוצא בהן אסורים, והן שקורין תבשילין בתלמוד בכל מקום, אבל שני מינין בקדרה אחת [תבשיל אחד הוא, ויש שמחמירין לאסור בשני מינין בקדרה א'] ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפליט תחת הדג מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב, ואינו כן קל הוא שאמרו בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין ואינו ענין לט' באב, ומיני ירקות ופירות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין ואפילו במינים הרבה.
מתני' [כ"ו ע"ב] ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין. בסעודה המפסיק בה, פרש"י ז"ל שני תבשילין כגון דג וביצה שעליו אע"פ שנראה כמאכל אחד ותבשיל אחד, אי נמי כגון תבשיל עם בשר מליח אע"פ שדרך בני אדם לקרותו תבשיל אחד, שני תבשילין מקרי ודוקא שני תבשילין של דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון בשר [או] דג וביצה, אבל דבר שנאכל כמו שהוא חי כגון גבינה ודגים מלוחים לא מיקרו שני תבשילין, ואע"פ שהאחד אינו נאכל [כמות שהוא חי] והאחד נאכל כמות שהוא חי שרי, דתרויהו בעינן ליהוי מדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובלאו הכי שרי, אך הר"א ב"ד ז"ל כתב דאפילו [תבשיל של] גבינה קרי שני תבשילין, וכתב נמי אפילו שני תבשילין ממין אחד כגון בשר מליח מבושל בלחם שקורין פנד"א [אינפונד"ה] בל"ע, ובשר מבושל בקדירה נמי אסור, אע"פ שהוא ממין אחד, וכן נמי בשאר דברים, וצ"ע.
אמרי' בגמ' תניא כל שהוא מחמת ט' באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ וכל שאינו מחמת ט' באב מותר לאכול בשר ומותר לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. פירוש כל שהוא מחמת ט' באב זהו סעודה המפסיק בה שאסור בה לאכול בשר ולשתות בה יין, ומכיון שקבל עליו קצת אבלות אסור לרחוץ, ואע"ג דאכתי לא עייל ט' באב רחיצה הנאה דלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לט' באב ומשום הכי אסור, הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבלות אינו נוהג אלא משתחשך, ור' ישמעאל בר' יוסי משום אביו לית ליה האי סברא אלא כל זמן שמותר לאכול דהיינו עד שתחשך מותר לרחוץ, ולישנא דתוספתא [פ"ג הי"א] כל שהוא מסעודת ט' באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לוכל שני תבשילין ואסור לרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת ט' באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לוכל שני תבשילין ומותר לרחוץ ולסוך, ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, והלכתא כת"ק דסתמא תניא, ור' ישמעאל בר' יוסי משום אביו יחידאה הוא ולא סבירא לן כוותיה, אבל רבינו הגדול לא כתב ברייתא זו בהלכות, ושמא ראה הרב דבריו של ר' ישמעאל משום אביו מסתמא דמתניתין דלא קתני באיסורא דערב ט' באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין, ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים, דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסיקא ליה קתני איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני, ומשום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא, דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בבריתא, הילכך מכי אכל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה התחיל באבלות ואסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך (בט') [כט'] באב עצמו כדאיתא בתוספתא.
[יומא ע"ח ע"א] ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה, דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים, דכל רחיצה דמצוה מותרת, ונטילת ידים לתפלה מצוה הוא, ולהקביל פני רבו עובר במים, להקביל פני שכינה לא כל שכן, [אבל] שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה, ובירושלמי [פ"א ה"ו] בט' באב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו, וכן כתב הרב ר' יצחק בן גאית ז"ל אבל רבינו משה ז"ל [פ"ז מתפילה ה"ח] כתב ביום הכפורים ובט' באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה, ואין זה נכון. תוספתא [פ"ג הי"א] אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה, וכן אמרו בירושלמי [פ"א ה"ח] אין שואלין בשלום חברים בט' באב אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה.
בשר מליח עד כמה, ימים תחשב בשאינו מליח, להיות אסור בערב ט' באב, כל זמן שהוא נמלח יותר משני ימים ולילה אחד [נקרא מליח, אבל פחות משני ימים ולילה א'] כזמן אכילת שלמים בשר מיקרי ולא מליח, ויותר מכאן אין בה משום שמחה ומותר, ויין נמי מתסיסתו ואילך חשוב יין ויש בו משום שמחה ותענוג, אבל כל זמן שהוא תוסס מותר.
כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע ט' באב בחד בשבתא, דמתבעי לאפסוקי ממיכל ומשתה מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאילו מבדיל קבליה לט' באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואחייב ליה בענוי דשויה חול, דאמר בין קדש לחול, ואיתסר ליה בשתייה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים [ערובין מ' ע"ב] ליקדיש על הכוס ולימא זמן ולשתיה כיון דקבליה איתסר ליה עלויה הילכך לישהי עד דנפיק חד בשבתא ומבדיל כד שארי תעניתא מקמיה דלטעום, ואע"ג דאמר מר [פסחים ק"ז ע"א] מבדיל והולך כל היום כולו כל היום כלו אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוה אסיר ליה למיכל חד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא, וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנשתא, אבל על נורא לא ליבריך, אלו דברי בעל הלכות ז"ל. ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להאי סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו, כי אסור למיכל בהני מ"ט לאבדיל מכאן ואילך, ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזי לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי [בשעתיה] לאבדולי, וטפי [בטפי] איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה, הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמניה לא חזי לאבדולי לא מבדיל בלא זמניה משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומ"מ למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו משום דכוליה יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, ומלתא מחוורתא היא דכי נמי אסיר למיכל ולמשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון שראינו לרבינו הגדול שהסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו, אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים [ליה] לינוקא, ואע"ג דגבי זמן דיום הכפורים קאמרינן [ערובין מ' ע"ב] לית הילכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למיסרך, התם משום דיום הכפורים אסור כרת חששו, ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל ט' באב אסורא דרבנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזירה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד כיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך, ולא מילתא היא, דהתם אמרינן מזרע כשותא בכרמא וליתן ליה לתינוק ישראל אתי למסרך, כדאיתא בפרק (נוטל) [תולין שבת קל"ט ע"ב], ואע"ג דלאו איסור כרת הוא ולא שכיח טפי, והיא היא פרכיה דרב אחא בר יעקב, דאיהו אקשי וליתן ליה לתינוק ישראל, ומינה קאמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, וכך פירש רבנו חננאל ז"ל במס' עירובין, ושמע מינה דאפילו באיסורי דרבנן ולא קביעי נמי חיישינן לסירכא ע"כ, ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות ט' באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו [ברכות ל"ג ע"א] בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס, ובט' באב שחל להיות במצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם ובכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן מבדיל בתפלה צריך שיבדיל על כוס, אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל. ע"כ לשון רבנו.
<h2>דף ל:</h2>
סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט. ונראה ממאי דגרסינן התם שאם עירב בו חול או תבן אין צריך לשייר כלל. ותו מייתינן התם אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפחמין בזמן הזה, לקח חצר המצויירת והמכויירת והמפוחמת הרי זו בחזקתה ואם נפלה אינו בונה אותה. בת צידעא. כתב הרב בעל העיטור ז"ל בת צידעא כשהאשה קולעת שערה כלו משארת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צידעתא, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה, זה עושה בת עניים, אבל עשירה שורקתו בבשמים ושמן טוב שיתחברו שערות זו בזו, ולא תהיינה כאבלות ויתייפו.
כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב. יש ספרים שכתוב בהם בסעודה המפסיק בה. עליו הכתוב אומר וכו'. להכי נקט עצמותיו משום דאמרינן בנדה בפרק המפלת [כ"ד ע"ב] השותה יין חי עצמותיו (כסופין) [שרופין] מזוג עצמותיו סכויין. פירוש אחר להכי נקט עצמותיו שאע"פ שהבשר נרקבת העצמות אינן נרקבות.
ר' יהודה מחייב בכפיית המטה. שיהא כופה מטתו כדין אבל דעלמא דחייב בכפיית המטה. ולא הודו לו חכמים. ואינו צריך לכפות מטתו, וה"ה שאינו חייב בעטיפת הראש, בגמרא אמרינן אמר רבא הלכתא כתנא דידן, דלא הודו לו כלל, בין יכול בין אינו יכול, ולית הלכתא כתנא דבריתא דאמר הודו לו חכמים לר' יהודה ביכול, כתב רבנו ש"צ מיהא שמעינן דלא מחייב בכפיית המטה ואע"ג דהיא מצוה הנוהגת באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגת באבל תניא, אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהן בט' באב. וה"ה לעטיפת הראש, ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתא במצות הנוהגות באבל, כדאמרינן התם [מו"ק כ"ו ע"ב] אבלות לחוד קריעה לחוד, ומסתברא דחייב במצות תפילין ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מתסר בהו אלא יום ראשון דאבלות, לא חמיר ט' באב טפי מיום שני דאבל, ובריתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני ופירושי מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דאבלות נמי במקום שאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה בצנעה בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום משיב שכן באבלות לאחר שלשה משיב לכל אדם. ומצאתי בתשובת שאלה שכתב רבינו האיי ז"ל אבל שחל שביעי שלו בט' באב פוסק לאחר תפלת שחרית או ממתין עד הערב, הוו יודעין שאינה מצוה להפסיק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קל הוא שהקלו באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי [מקצת היום], ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינו מגונה, ולפיכך אם נזדמן לו יום שביעי בתשעה באב מה שהוא אסור בט' באב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא [עומד] באיסורו כל היום, אבל דברים המותרים בט' באב ואסורים באבל כגון עיטוף של שפם וזקיפת המטה וסילוק תפילין הרשות בידו, אם רוצה להמתין בהם עד הערב ימתין, ואם רוצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן.
מתני' לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'. הרבה טעמים נאמרו בגמרא מפני מה היה יום חמשה עשר באב יום טוב לישראל, יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, יום שכלו בו מתי מדבר, יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל. טעונין טבילה. קודם לבישה שלא לבייש הנדות שהוצרכו לטבול כליהם. וחלות. לשון מחולות [שמות ט"ו]. צאינה וראינה. דמשמע שיוצאות וחולות. וביום שמחת לבו זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.
